פסק-דין בתיק א 157275/02

מבוא

1.         התובעת, ילידת 1959, הגישה תובענה לבית המשפט בגין נזקי גוף אשר נגרמו לה, לטענתה, בתאונת דרכים שאירעה ביום 27.2.2000 (להלן: "התאונה").

2.         הנתבעות, עילית חברה לביטוח בע"מ ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ ביטחו במשותף את המכונית, שבה נהג הנתבע 1 - בעלה של התובעת בעת התאונה, וחבות בפיצויה על נזקי הגוף שנגרמו לה.

הנכות הרפואית

3.         בהתאם להחלטת בית המשפט מונו לתובעת שלושה מומחים רפואיים כדלקמן:

א. ד"ר שטיינברג בתחום האורטופדי - קבע כי לתובעת לא נותרה נכות בעקבות התאונה בתחום זה.

ב. ד"ר חבר בתחום הפסיכיאטרי - קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 20% בהתאם לתקנה  34 (ג) לתקנות המל"ל. ד"ר חבר יחס 10% מן הנכות למצב קודם ו - 10% לתאונה נשוא התביעה.

ג. ד"ר קוריצקי בתחום הנוירולוגי - קבע כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 10%  בתחום זה, אולם קבע כי המדובר בנכות חופפת לנכות הפסיכיאטרית.

4.         באשר לחוות דעתו של המומחה בתחום הפסיכיאטרי, טוענים הנתבעים, כי קביעתו התבססה על מצג מוטעה שהציגה בפניו התובעת. עוד הם טוענים, כי המומחה לא נתן מענה מספק לכך שתלונותיה של התובעת החלו כתשעה חודשים לאחר התאונה, בעוד שאחד מהקריטריונים המדעיים לקביעת נכות פוסט - טראומתית  הינה הופעת הסימפטומים עד שלושה חודשים לאחר האירוע.

לטענת הנתבעים יש לייחס למצבה הקודם של התובעת כשני שליש משיעור הנכות שנקבעה. הנתבעים נסמכים על עדותו של המומחה לפיה במידה ויוכח כי התובעת איננה מהימנה חלוקת הנכות המתייחסת לעברה של התובעת תעמוד על שני שליש, והנכות המיוחסת לתאונה תעמוד על שליש בלבד, קרי, 6.66%.

5.         אכן, בית המשפט איננו מחויב לקבל את  קביעות המומחה שמונה על ידו, ככתבן וכלשונן. עם זאת ברור הדבר, שלממצאי המומחה יש משקל מוגבר, במיוחד בשל העובדה שהוא גורם אובייקטיבי.

בפסיקה הובהר כי:

             "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד- שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שיקול דעתו של בית המשפט. אך, כאמור, לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן...".

            (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, דינים עליון, כרך טו, 560, פיסקה 4; אוזכר בהסכמה בע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם שיבא, פ"ד נו (2) 936, 949).

            עיינתי שוב בחוות דעתו של ד"ר חבר ונתתי דעתי לעדותו בבית המשפט ולטיעוני הצדדים בנוגע לעדותו (במאמר מוסגר אציין כי ד"ר חבר העיד בפני כב' השופטת זהבה אגי, והוסכם כי יתר העדויות תשמענה בפני מותב אחר; עם סיום עדותו הציעה כב' השופטת אגי לסיים את התיק בסכום של 30,000 ש"ח, אך הצעה זו נדחתה על ידי התובעת, שאף ייצוגה הוחלף).

            גם אם ראה המומחה לנכון לסייג את קביעותיו, עדיין ניצבות הן על קרקע מוצקה. 

            באשר לאי עמידה בקריטריונים לתסמונת פוסט טראומתית סיפק המומחה הסבר לפיו לא נשאלה התובעת את השאלות הנכונות על ידי רופא המשפחה שטיפל בה (ראה עמ' 3 ש' 26 לפרוטוקול). יש בהסבר זה כדי ליתן מענה מניח את הדעת לסוגיה זו.

            כשנשאל המומחה באשר לאפשרות שהתובעת פעלה מתוך כוונה נסתרת השיב כי : "האפשרות שיש כוונה נסתרת נלקחה בחשבון בזמן הבדיקה והמסקנות וגם ציינתי שהיא מגזימה אך עושה רושם אמין. נראה שהיא מאמינה במה שהיא אומרת" (ראה עמ' 4 ש' 22 לפרוטוקול).

            לשאלת בית המשפט התייחס המומחה לאפשרות ההיפותטית, בשלב ההוא, לפיה יוכח בפני בית המשפט כי התובעת לא עבדה עובר לתאונה, במקרה זה  ענה המומחה כי תשתנה החלוקה באופן ששני שליש מן הנכות ייוחסו לעברה של התובעת בעוד ששליש אחד בלבד ייוחס לתאונה נשוא התביעה.

            עברה התעסוקתי של התובעת, אם כן, חשוב הן לעניין קביעת הנכות והן לעניין גובה הפיצוי הנוגע לאובדן כושר ההשתכרות.

6.         שמעתי בתיק זה את עדות התובעת; גם אם נטתה פה ושם להגזמה, וגם אם לא כל מגבלותיה ומכאוביה קשורים באופן ישיר לתאונה, גרעין עדותה, בכל הנוגע לכושרה ערב התאונה ובעקבותיה, לא נסתר. עפ"י עדותה עבדה התובעת בגנים וטיפלה בילד בביתה (ראה עמ' 11 ש' 22 ואילך לפרוטוקול).