פסק-דין בתיק א 153677/02

1.         התביעה היא ליתרת חוב בחשבון הנתבעת 1 (להלן - הנתבעת) אצל התובע. הנתבע 2 (להלן - הנתבע) מנהלה של הנתבעת, ערב לאותו חוב.

2.         יאמר מיד, כי לא הצלחתי למצוא כל הגיון או עקביות כלשהי בהגנתם של הנתבעים, כפי שנמסרה  על ידי הנתבע בבקשת הרשות להגן, בתצהיר עדותו הראשית ובחקירותיו בבר"ל ובתביעה עצמה.

            הנתבע טוען, כי ביקש לעשות טובה לחברו, אריק חדד (להלן - חדד), שנקלע לקשיים וחשבונו הוגבל. לפיכך, ביקש חדד מהנתבע לפתוח חשבון עבורו, על שם הנתבעת, אצל התובע, כאשר חדד ינהל את פעילותו באמצעות אותו חשבון, וזאת עד להסרת ההגבלה.

            הנתבע נענה לבקשתו.

            בהתאם לכך, הגיעו הנתבע, חדד ואשה נוספת בשם חווה סלומון (להלן - סלומון) לסניף התובע, ושם פתחו חשבון על שם הנתבעת, כאשר הנתבע מוצג כמנהלה.

            הנתבע סיפר, כי כל הליכי פתיחת החשבון התנהלו באמצעות סלומון.

3.         לדברי הנתבע, הובטח לו על ידי פקיד הבנק, בפניו נפתח החשבון, כי לא תהיה מסגרת אשראי, וכי לא ימשכו כספים שלא כנגד הפקדות.

            לכאורה, ניתן היה להבין מתוך בקשת הרשות להגן, כי הגנת הנתבעים חותרת בכיוון זה, אלא שמהמשך דבריו, וביתר תוקף מחקירתו ותצהירו, עולה טענה אחרת לחלוטין: לדברי הנתבע, הוא איננו חתום כלל על מסמכי פתיחת החשבון ושאר מסמכי הבנק וכן איננו חתום על שיקים מסוימים, שנמשכו מחשבונו (סעיף 13 לתצהירו בבקשת הרשות להתגונן המתוקנת).

            וכאן כבר עולה התמיהה הראשונה: אם, על פי גירסתו, הנתבע התבקש על ידי ידידו חדד לפתוח עבורו חשבון אצל התובע, ולשם כך הגיע עמו לסניף התובע, מדוע שלא יחתום על מסמכי פתיחת החשבון ושאר המסמכים הנלווים?

4.         לגוף הטענה, העיד מר יצחק בן שושן, ששימש בתקופה הרלבנטית כפקיד אצל התובע, טיפל בפתיחת החשבון הנדון וחתום כמי שאישר את חתימותיו של הנתבע על מסמכי פתיחת החשבון.

            בן שושן הודה, אמנם, כי הוא איננו זוכר את המקרה הספציפי, אך העיד על הדרך שבה הוא נהג תדיר כאשר טיפל בפתיחת חשבונות של לקוחות. אין לצפות מפקיד בנק, שטיפל, על פי עדותו (סעיף 5.1 לתצהירו) בפתיחת עשרות חשבונות לזכור את הפרטים הכרוכים בפתיחת כל חשבון וחשבון.

            באותה מידה, ניתן להניח, בהעדר כל ראיה או נימוק סבירים, שהדרך שבה נהג בלקוח הנדון (הנתבעים) הינה אותה דרך, בה נהג ביתר פתיחת החשבונות.

בן שושן נחקר ארוכות והעיד הטב, כי הוא נוהג לזהות את הלקוח על פי תעודת הזהות המוצגת לו, והוא אף מצלם אותה, כפי שנעשה במקרה דנן. הנתבע אישר, כי "הפקיד" נטל ממנו את תעודת הזהות (עמ' 15 לפרו'), ולשם מה ניטלה תעודת הזהות, אם לא לצורך הנזכר?

            המסקנה היא, שיש לדחות את טענת הנתבע, לפיה הוא איננו חתום על מסמכי פתיחת החשבון ושאר המסמכים הנלוים.

5.         הנתבע העיד בחקירתו בבר"ל, מיום 14/7/04 (עמ' 4 למטה): "החשבון הזה בשבילו (בשביל חדד - הח"מ), הוא ינהל אותו, החשבון הזה בשבילו, אם הוא ירצה למשוך שיק, יוציא שיק, ובשביל הכסף הזה יפקיד כסף. אם הוא נותן שיק. פתחתי לו חשבון, הבנק הוציא פנקס שיקים, והשיקים היו אצלו, הוא הוציא שיקים שלא בידיעתי. השיקים היו אצלו כי את החשבון פתחתי בשבילו. אני לא הרשיתי לו לחתום על השיקים".

            מלבד זאת, שבאותו דיבור ממש סותר הנתבע את דבריו ("אם הוא ירצה למשוך שיק יוציא שיק" לעומת "לא הרשיתי לו לחתום על שיקים"), עולה תמיהה: אם חדד לא הורשה על ידו לחתום על השיקים, מדוע השיקים היו אצלו?

6.         משום כבודו של הנתבע, אסתפק בדברים הללו, שכן כל עדותו היתה חסרת הגיון או עקביות מינימליים.

            התמונה היחידה הברורה היא, שהנתבע הרשה לחדד, וכנראה גם לסלומון, לפעול כראות עיניהם בחשבון הנדון. בחלק מן המקרים, חתם על הנדרש בעצמו ובחלק אחר הרשה לחדד לחתום במקומו. הרשאה כזו מחייבת אותו, כאילו חתם על הנדרש בעצמו, ובוודאי שהוא מנוע מלהתכחש לפעולות שנעשו בעקבות הרשאתו, ולאחר שחדד וסלומון לא עמדו כנראה בהתחייבותם כלפיו לדאוג לכיסוי החוב.

7.         יצוין, כי הנתבע לא טרח להעיד את חדד וסלומון. באשר לחדד, טען הנתבע (עמ' 6 לפרוטוקול) כי הוא נמצא בחו"ל, אך לא המציא כל אסמכתא לכך. באשר לסלומון, טען הנתבע, שהוא "חושב שהיא נפטרה". גם לכך לא הובאה כל אסמכתא.