פסק-דין בתיק א 14360/05

1.         ביום 16/3/03 הגיש מר ליס יגאל (להלן: " התובע") בקשה לביצוע שטרות שמסרה לו הגב' קארן מוזס (להלן: " הנתבעת"), ללשכת ההוצל"פ ת"א, במסגרת התקשרות הצדדים בחוזה שכירות.

ביום 8/12/04 הגישה הנתבעת התנגדות לביצוע השטר, ההתנגדות התקבלה, התיק עבר לידון בסדר דין מקוצר ומשניתנה לנתבעת הרשות להתגונן, עברה התובענה לידון בסדר דין מהיר לפי פרק ט"ז 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, (להלן: " התקנות") ומכאן התובענה שבפני.

2.         בחודש אוגוסט 2002 נחתם הסכם שכירות בין התובע ואחיו לבין הנתבעת ושוכר נוסף בשם יונתן וייס (להלן: " צד ג' ").

במעמד חתימת ההסכם נכח גם אבי הנתבעת, מר אריק מוזס.  הסכם השכירות צורף כנספח א' לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע וממנו עולה  כי החוזה יסתיים באוגוסט 2003, כי התשלום החודשי עומד על סך של 750 דולר ארה"ב וכי "השוכרות מתחייבות במידה ואחת מהן עוזבת האחריות וכל ההתחיבויות חלות על השוכרת הנשארת או להמציא שותף אחר שיעמוד בהתחיבות" (להלן ס' 2 לנספח לחוזה השכירות).

יודגש, כי החוזה האמור נחתם כחידוש חוזה שכירות שנחתם שנה קודם לכן בין התובע לנתבעת ולשוכרת אחרת, שעזבה, ובמקומה מצאה הנתבעת את צד ג' כשוכר נוסף.

3.         לטענת התובע הנתבעת וצד ג' חילקו ביניהם את תשלום דמי השכירות, כאשר היו מחויבים בסך הכל דמי השכירות כפי שנקבע בחוזה בסך 750 דולר ארה"ב.  כך סוכם, כי על כל אחד מהם להעביר לתובע שקים דחויים לתשלום מחצית מדמי השכירות עד לסיום ההתחיבויות על פי החוזה. 

הנתבעת העבירה שקים כאמור ואילו צד ג' לא מסר את השיקים לתובע ולכן, החל מיום 1/9/02 קיבל התובע רק מחצית משסוכם בחוזה השכירות. 

כך גם לטענת התובע, פינו הנתבעת וצד ג' את המושכר ביום 30/11/02, השאירו את המפתחות בידי מתווך וללא כל הודעה ו/או תאום  עם התובע. 

כך גם, לא קיימו את האמור בסעיף  4 לחוזה השכירות לתשלום 750 דולר ארה"ב דמי שכירות חודשיים עד לסיומו, כאשר "השוכר" האמור בסעיף הם הנתבעת וצד ג' כאחד.

סעיף 21 שם גם קובע, כי רק חוזה זה יהיה תקף. הנתבעת וצד ג' קיבלו מכתב התראה מהתובע אך בסופו של יום, לא שולמו לו  כספי השכירות במלואם ולאור האמור בחוזה ובנספחיו דורש התובע לפרוע את השיקים שמסרה לו הנתבעת כערבות לתשלום דמי השכירות החודשיים. 

4.         לטענת הנתבעת, התובע לא הרים את נטל ההוכחה, כי הצד השלישי לא שילם את חלקו בדמי השכירות ופעולתו של התובע נגד הנתבעת בלא ליזום כל הליך משפטי נגד הצד השלישי, יש בהם חוסר תום לב ודי בהם כדי להוכיח, כי אין בידי התובע להרים את נטל הראיה לאחריותה של הנתבעת.

כמו כן, טעונת הנתבעת, כי חוזה השכירות אשר נחתם לא נערך כתוצאה ממו"מ ענייני בין הצדדים, אלא כחוזה סטנדרטי אשר ההסכמות מחוצה לו, היו ברורות לצדדים הנוגעים בדבר, לרבות ההבנה, כי כל שוכר אחראי לחלקו  והיא לא אחראית לקיום תשלום השותף השני.

דיון

5.         טענת התובע, כי מלוא האחריות היא על כתפי כל אחד מהשוכרים ביחד ולחוד, לעמוד במלוא ההתחיבויות הנובעות מחוזה השכירות, נתמכת בעיקר בסעיף 2 לנספח לחוזה השכירות, כסעיף ספציפי לעניין זה.

6.         הנתבעת טוענת, כי ההסכמות הברורות בין הצדדים העלו התחייבות אישית של כל אחד מהשוכרים, לשלם את מחציתו ודמי השכירות ובשל היותם אנשים זרים זה לזה. 

ברור היה שאין הדיירים מתחייבים האחד לחובותיו של השני, מה גם, שבמכתבו של צד ג' (נספח ו' לתצהיר הנתבעת) בסעיף 2, ציין צד ג', כי ההתחייבויות כפי שהובנו לו, הן אישיות לכל שוכר, למחצית דמי השכירות בלבד, על אף שבענייננו נראה כי הדבר פועל לחובתו של צד ג'.

כך גם, אבי הנתבעת מר אריק מוזס, שנכח במעמד החתימה על הסכם השכירות, העיד בתצהירו ובחקירה נגדית לעניין זה.

הנתבעת המציאה הודעת צד ג', שרק לאחר מאמצים רבים, אותר לכאורה לצורך "המצאה" כדין, אך לא הגיש כתב הגנה כדין ואם תחויב הנתבעת על פי תביעה זו, היא תבקש לממש את הודעת הצד השלישי.

7.         אין חולק, כי הסכם השכירות על נספחיו נחתמו כדין, בהסכמת הצדדים החתומים, המודעים לאמור בו, הן לתוכנו כחוזה שכירות סטנדרטי והן לנספח שנכתב בסעיפים ספציפיים, מפורשים, בכתב יד, המעלים אחריות ברורה ומפורשת לכל אחד מהשוכרים, כך:

" השוכרות מתחיבות במידה ואחת מהן עוזבת האחריות וכל