פסק-דין בתיק א 14282/06

מבוא

1.         בפניי תביעה להשבת תשלומי הטבה ששילמה התובעת לעובד שלה, דוד דווידוב ( להלן: "דוד"). התביעה הוגשה על פי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964 ( להלן: "חוק ההטבה").

2.         ביום 1.2.1999 התרחשה תאונת דרכים בין רכב של התובעת, בו נהג דוד, לבין רכבו של צד ג'. על פי הטענה, מחמת התאונה נגרמו לדוד נזקי גוף והוא סבל מכאבים בגבו ובצווארו, ואף נעדר בשל כך מעבודתו כנהג אצל התובעת במשך 153 יום, החל מיום 1.3.1999 וכלה ביום 31.7.1999. בכל אותה תקופה המשיכה התובעת לשלם לדוד את שכרו, בעלות כוללת למעביד של 97,964 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה. המוסד לביטוח לאומי ( להלן: "מל"ל") שילם לתובעת סך של 60,928 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה. בתביעה שבפניי דורשת התובעת כי הנתבעות, שביטחו את הרכב בו נהג דוד, ישלמו לה את שווי ההטבה שהיטיבה את נזקו של דוד, קרי, סך של 37,036 ש"ח, המהווה את ההפרש בין עלות שכרו של דוד בתקופת העדרותו מן העבודה, לבין הסכום ששולם לתובעת על ידי המל"ל.

            בסיכומיה, מתקנת התובעת את סכום התביעה ומעמידה אותו על סך של 30,364 ש"ח, משום שבשלב שמיעת הראיות התברר כי חלק מהתשלומים שולמו לדוד בגין עבודה שעבד בפועל, ועל כן אין מדובר בהטבת שכר, ומשום שבטעות חושבו בסכום התביעה פעמיים דמי חג.

3.         מטעם התובעת העיד אלי קרט, המשמש כחשב שכר בתובעת. הנתבעות לא הגישו ראיות כלשהן.

4.         התובעת טוענת בסיכומיה מספר טענות מרכזיות כדלקמן: התביעה לפי חוק ההטבה היא תביעת שיפוי ולא תביעת נזיקין, וממילא מה שקובע לצרכי קביעת גובה השיפוי הוא סכום ההטבה ששולם לדוד, ולא סכום הנזק שנגרם לדוד; התובעת זכאית לשיפוי בגין מלוא הוצאותיה, לרבות עלויות מעביד, ולא רק עבור השכר נטו שקיבל דוד; אין הצדקה לנכות מסכום ההטבה מס הכנסה בשיעור של 25%, משום שהפיצויים ששולמו לדוד אינם פטורים ממס הכנסה, ועל כן לא חלה הוראת הניכוי לפי ס' 4(א)(2) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 ( להלן: "הפלת"ד"); דינן של הנתבעות המבטחות כדינו של מזיק, ועל כן חלה עליהן חובת תשלום כלפי התובעת המיטיבה גם כאשר מדובר בנזק עצמי.

5.         הנתבעות טוענות כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה, משום שלא הוכחה העדרותו בפועל של דוד במשך 153 ימי עבודה; כי התובעת לא הוכיחה נזק בתקופה בה נעדר דוד מעבודתו; כי התובעת לא הוכיחה את ההצדקה להעדרותו של דוד מעבודתו, דבר שהיה צריך לעשות באמצעות חוות דעת של מומחה רפואי; כי התובעת אינה זכאית להחזר של עלויות המעביד שהיו לה בקשר לדוד, אלא אך ורק להשבת השכר נטו ששולם לדוד לאחר ניכוי מס הכנסה בשיעור של עד 25%; כי סך ההטבה נטו עמד על סך של 41,141 ש"ח, ואילו תשלומי המל"ל לתובעת בגין דמי הפגיעה המגיעים לדוד עמדו על סך של 42,143 ש"ח, כך שבפועל תשלומי המל"ל עולים על גובה ההטבה וממילא לא התובעת היא שהיטיבה את נזקו של דוד אלא המל"ל; כי התובעת אינה זכאית להפרשי הצמדה וריבית בשל השיהוי הרב בהגשת התביעה.

דיון

6.         כמפורט לעיל, הצדדים העלו מספר רב של טענות עקרוניות, אך לצורך הכרעה בסכסוך המסויים שבפניי, אין צורך לדון בכולן, ודי להתמקד בחלק מהן.

7.         מקובלת עליי עמדתה של התובעת לפיה אין היא נדרשת להוכיח נזק שנגרם לה בגין העדרותו של דוד מעבודתו, שכן אין עסקינן בתביעת נזיקין אלא בתביעה להטבת מה ששילמה לדוד.

8.         הנתבעות זנחו בסיכומיהן את טענתן לפיה חוק ההטבה אינו חל במקרה של נזק עצמי שגרם הנפגע לעצמו, וכי הן אינן יכולות להחשב כ"מזיק" לצורך חוק ההטבה. ממילא אין צורך לדון בטענותיה של התובעת בענין זה.

9.         טענות ההגנות המרכזיות המחייבות דיון, הן שתיים: הטענה לפיה התובעת לא הוכיחה את ההצדקה להעדרותו של דוד מעבודתו, והטענה לפיה בתביעת הטבה לא ניתן לתבוע את עלויות המעביד, אלא אך ורק את סכום ההטבה נטו ששולם לדוד. כל אחת מטענות אלה, אם תתקבל, תביא לדחייתה של התביעה.

            נדון בטענות אלה כסדרן.

10.        ס' 2 לחוק ההטבה קובע:

            " גרם אדם לזולתו נזק גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב."

            סעיף זה מהווה למעשה את הבסיס הנורמטיבי לתביעה על פי חוק ההטבה.

            את ס' 2 לחוק ההטבה יש לקרוא לאורו של ס' 1 לחוק ההטבה, המגדיר מהי הטבת נזק:

            " הוצאות שהוצאו או שירות שניתן כדי לתקן נזק גוף, למנוע מניזוק החמרתו של נזק או נזק נוסף או להקל מסבלו, לרבות תמיכה שניתנה לניזוק למחייתו ולמחיית בני ביתו שנצטרך לה עקב הנזק, וכן, אם מת הניזוק, תמיכה כאמור שניתנה לאדם הזכאי לפיצוי בשל כך מאת המזיק;"

            מכאן שנדרש קשר סיבתי בין מעשהו של המזיק, לבין ההטבה שמשלם המיטיב לניזוק. לא כל תשלום שמשלם המיטיב לניזוק הוא בבחינת הטבה המזכה בשיפוי לפי חוק ההטבה, אלא  אך ורק תשלום שנועד להיטיב נזק שגרם הניזוק.