פסק-דין בתיק א 14083/06

הצדדים והרקע לתביעה

1.         התובעת, ג.מ.ש רהיט בע"מ, עוסקת בייצור ושיווק רהיטים.

הנתבעת, חברת אלוני מיתר בע"מ, אשר הינה חברה ציבורית, עסקה ביזמות וניהול פרויקטים, בין השאר בפרויקט בנייה של אכסניית נוער באילת (להלן: " הפרויקט"). ביום 5/12/01 נכרת הסכם בין התובעת לנתבעת (נספח א1 לתצהיר התובעת), לביצוע עבודות הנגרות בפרויקט, שתחילתן ב-25.1.01 וזאת למשך שלושה חודשים.

2.         במהלך ביצוע עבודותיה בפרויקט, העבירה התובעת שלוש חשבוניות לנתבעת; ביום20.2.02 על סך של 315,421 ש"ח, ביום 13.3.02 על סך 16,000 ש"ח וביום 31.5.02 על סך 535,890 ש"ח. הסך הכולל של החשבונות, שהוגשו ואושרו על ידי המהנדס המפקח מטעמה של הנתבעת, עמד על  867,311 ש"ח. 

3.         אין מחלוקת כי בפועל שילמה הנתבעת שני תשלומים: בתאריך 31.3.02 שילמה סך של 283,878.76 ש"ח ובתאריך 9.5.02, עם סיום העבודה ואישור המהנדס המפקח את החשבון הסופי, שלמה הנתבעת סך של 494,450 ש"ח.     סך הכל שילמה הנתבעת לתובעת סך של 778,328 ש"ח, המהווה 90% מסכום החשבוניות אשר הוגשו ואושרו לתשלום על ידי הנתבעת. יתרת הכספים שלא שולמו, המהווים 10% מסכום העבודות, עומדת על 88,982 ש"ח (להלן: " יתרת התמורה").

4.         כמו כן אין מחלוקת כי ביצוע התשלום השני הותנה בחתימת התובעת על כתב ויתור תביעות (להלן: "כתב הויתור", צורף כנספח א' לכתב ההגנה ). כתב הויתור קבע, בין השאר, כי כנגד ביצוע התשלום בסך 494,450 ש"ח, מוותרת התובעת על כל דרישה ו/או טענה ו/או תביעה כנגד הנתבעת וחברות נוספות הנזכרות בכתב הויתור.

5.         התובעת חתמה על כתב הויתור, קיבלה לידיה את השיק והפקידה אותו למחרת היום בחשבונה. בתביעה שבפניי, אשר הוגשה ביום 30/1/06, דהיינו כארבע שנים לאחר החתימה על כתב הויתור, דורשת התובעת את תשלום יתרת התמורה, טענותיה ונימוקיה מפורטים להלן.

טענות התובעת

6.         לטענת התובעת, הנתבעת ניצלה את מצוקתה וכפתה עליה לוותר על יתרת התמורה, שאלמלא חתמה על כתב הויתור לא הייתה מקבלת את השיק על סך 494,450 ש"ח , מהלך אשר היה מביא לקריסתה.

7.         התובעת טוענת שהנתבעת לא מסרה בידי התובעת עותק מכתב הויתור , דבר הבא ללמדך אף הוא על התנהגותה הדורסנית של הנתבעת. התובעת טוענת שבניגוד לנושים אחרים של הנתבעת, לא העבירה הנתבעת לעיונה מראש את נוסח כתב הויתור ולא ניתנה לה כל אפשרות להיערך לדרישה סחטנית זו של הנתבעת.

8.         עוד טוענת התובעת כי לא הוצגו בפניי בית המשפט מכלול כתבי הויתור והתשלומים לנושים שנעשו, ולא ניתן לקבוע שאכן הנתבעת נהגה בנושים בשוויוניות ולא מתוך מטרות פסולות, כמו למשל רצונם של בעלי המניות להפחית את חובם המובטח בערבות אישית.

9.         בסעיף 27 לסיכומיה מעלה התובעת טענה של תנאי מקפח בחוזה אחיד (כתב הויתור). טענה זו לא נטענה כלל ועיקר בכתב בתביעה ולכן אין מקום להידרש אליה, מה גם שכתב הויתור אינו עומד בהגדרה של "חוזה אחיד", כמפורט בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים , התשמ"ג - 1982: כתב הויתור לא היה מיועד לאנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם, אלא  היה מיועד לנושי הנתבעת הידועים והמוגדרים ולהם בלבד.

10.       לטענת התובעת, כתב הויתור נחתם כאמור עקב כפיה כלכלית וכן עקב פגם ברצון - ולכן כתב זה בטל מעיקרו, "כאילו מעולם לא נחתם" (סעיף 20 לסיכומים).

11.       התובעת טוענת כי כבר ביום 21/8/02 העלתה בפני הנתבעת את דרישתה לתשלום יתרת החוב, וזאת במכתב החשב מטעמה, מר מוטי מעייני, אשר הופנה למר אשר זמיר (המכתב צורף כנספח כ"ג לתצהיר מנהל התובעת, מר ג'דע משה, להלן : " ג'דע"). הנתבעת התעלמה מפנייה זו ולכן לא היה מנוס מפנייה לערכאות, לצורך תשלום יתרת התמורה.

טענות הנתבעת בקליפת אגוז

12.       בראש ובראשונה טענה הנתבעת שיש לסלק את התביעה על הסף לאור קיומו של כתב הויתור: הנתבעת טענה כי התובעת חתמה על כתב הויתור מתוך רצון חופשי ולאחר ששקלה את שיקוליה היא . התובעת חתמה על כתב הויתור ללא כל הסתייגויות, ואף לאחר החתימה וביצוע התשלום התובעת לא הביעה הסתייגות או טענה סביב החתימה על הסכם הויתור או לעניין גובה התשלום.

13.       עוד טענה הנתבעת שבמשך ארבע שנים התובעת לא פנתה לנתבעת בבקשה לביטול הסכם הפשרה ו/או כתב הויתור, לפיכך בחלוף הזמן הסביר התובעת מנועה מלהעלות טענות לעניין הסכם הפשרה.

14.       לגופו של עניין פירטה הנתבעת שההפחתה שבוצעה בשיעור 10% נבעה משני טעמים: הטעם הראשון, התובעת לא עמדה בהתחייבויותיה על פי ההסכם לעניין משך ביצוע העבודות וטיב העבודה, ולכן בכל מקרה לא הייתה זכאית למלוא התמורה. והטעם השני, ואף אם העבודה הייתה ראויה , לא היה עולה בידי הנתבעת לשלם את מלוא התמורה מאחר ונקלעה למצוקה כספית, ובצוק העיתים מצאה לנכון להגיע להסדר פשרה עם הספקים לפיהם ישולם סכום מופחת בגין העבודות שביצעו בפרויקט, שאם לא כן היא הייתה נכנסת להליכי פירוק.

החלטת כב' השופטת גרוסמן מיום 19/9/06

15.       בעקבות טענות הנתבעת בדבר דחייה על הסף של התביעה לאור כתב הויתור, קבעה כב' השופטת גרוסמן ביום 19/9/06 כדלקמן : " מאחר ומדובר בטענת סף, יש לבחון אותה בטרם תיבחן התביעה העיקרית. קיומו של כתב ויתור מונע ברגיל העלאת תביעות. זו תכליתו וזו מטרתו. מנגד, פעמים נחתמים כתבי ויתור אכן מתוך אילוץ ובמקרה כזה, אין להם נפקות. יש לבחון את נסיבות החתימה כאן. אם ימצא כתב הויתור אכן נובע מאילוץ, תידחה טענת הסף ויפתח הפתח לתובעת להוכיח את תביעתה. אם יימצא כי כתב הויתור נחתם כדין, תידחה התביעה."

לאור החלטתה הנ"ל, קבעה כב' השופטת גרוסמן כי הליך ההוכחות יוגבל לשאלת תוקפו של כתב הויתור, ראה החלטתה מיום 25/4/07.