פסק-דין בתיק א 13847/02

1.       בפני תביעה לסילוק יד מדירת מגורים המצויה ברחוב ספיר 4/5 בקרית ים, (גוש 10444, חלקה 1765 תת חלקה 3), הרשומה על שם התובעים. שני הצדדים לתיק, בני משפחה אחת, טענו לבעלות בדירה.

בשנת 1963 עלו לישראל פרחה ויעקב אוחיון עם שניים מילדיהם, רונית ואלי אוחיון, הוא הנתבע בתיק זה והשתכנו בדירה של חברת עמידר בשכירות מוגנת. יעקב אוחיון נפטר בשנת 1982. לטענת הנתבע, בשנת 1984 רכשה גב' פרחה אוחיון בעזרת ילדיה את הדירה מחברת עמיגור בעבור 60,000 ש"ח. בנה של גב' אוחיון, מישל, הוא אבי התובעים, העניק לה 18,000 ש"ח מתוך הסכום הדרוש והשאר שולם על ידי האם ויתר האחים. באותה שנה ערכה גב' אוחיון צוואה ובה ציוותה לבנה מישל את הדירה. פרחה אוחיון נפטרה בשנת 1984. ביום 24.01.1992 רשמה חברת עמיגור ניהול נכסים בע"מ את הזכויות בדירה בשלמות על שם המנוחה בלשכת רישום המקרקעין בחיפה. צוואתה של המנוחה קוימה בבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 29.10.1992 בתיק עזבון 1815/91. על פי צו קיום הצוואה נרשמה הדירה ביום 01.03.1992 בלשכת רישום המקרקעין על שמו של מישל אוחיון. התובעים, יורשיו של המנוח, הגישו בקשה למתן צו ירושה בתיק עזבון מספר 5360/01 וביום 11.12.01 ניתן להם צו ירושה בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה. בעקבות צו הירושה נרשמה הדירה ביום 20.01.02 בלשכת רישום המקרקעין על שם חמשת התובעים, הם ילדיו של מישל אוחיון. ביום 11.06.02 כתב בא כוח התובעים מכתב לנתבע ובו מתבקש הנתבע לבחור בין רכישת הדירה לבין פינויה. בתשובה למכתב זה כתב הנתבע כי יש לו זכות בדירה ואין בכוונתו לפנותה או לרכשה.

2.       ביום 22.07.02  הוגשה התביעה שבפני לסילוק יד מהמקרקעין הרשומים על שם התובעים כאמור לעיל. הנתבע הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה לפס"ד הצהרתי לגבי בעלותו על הדירה (ת"א 988/02). תחילה, עכבתי את ההליכים שבפני עד לסיום ההליכים בבית המשפט המחוזי, אך משאלה התמשכו, החלטתי להמשיך בדיון בפני, למרות בקשתו של הנתבע, שטען, שפסק הדין בבית המשפט המחוזי יכריע אף את הדיון בפני. הצדדים לא נקטו את הדרך שהוצעה להם, לקבל בתיק זה פסק דין מתונה בתוצאות ההליך בבית המשפט המחוזי, ועל כן המשכתי בדיון בפני. בינתיים, הסתיים ההליך בבית המשפט המחוזי בפסק הדין מיום 10.04.2006 בו פסקה השופטת חפרי- וינוגרדוב כדלקמן:

על פי הסכמת הצדדים שהובאה לעיל, אני מורה בזאת כי לסילוק התביעה, ישלם התובע אלי אוחיון לנתבעים באמצעות בא כוחם, סכום בשקלים בשווי 35,000 דולר על פי שערו היציג של הדולר במועד התשלום. עם ביצוע התשלום תועברנה הזכויות בדירה בקרית ים, רחוב ספיר 4/5 גוש 10444 חלקה 1765 תת חלקה 3, על שמו של אלי אוחיון או על שם בנו יעקב אוחיון, על פי בחירתו של אלי אוחיון, בלשכת רישום המקרקעין.

התשלום יבוצע כדלקמן:

שווים בשקלים של 25,000 דולר ישולם תוך 60 יום.

שווים בשקלים של 10,000 דולר ישולם בתשלומים של 1,000 דולר לחודש בתשלומים חודשיים רצופים, כאשר התשלום הראשון יבוצע עד ה- 10.06.06.

התשלומים ישולמו על פי שער יציג ביום התשלום.

היה והתשלום לא יבוצע במלואו ובמועד, תחשב התביעה כנדחית וכלל ששולם תשלום כלשהו יושב התשלום לתובע.

התשלום לא בוצע, כפי שכותב הנתבע בסיכומיו, ועל כן התוצאה היא שהתביעה של הנתבע להכרה בבעלותו בבית המשפט המחוזי נדחתה. אני דוחה את טענת הנתבע, כי בתהליך הגישור הכירו התובעים בזכות הנתבע למגורים בדירה במשך כל ימי חייו אולם דרשו תשלום עבור ויתור על זכות הבעלות בדירה מתוקף צו הירושה. להסכמה זו אין זכר בפסק הדין אשר מסדיר עסקת מכר בין הנתבע לתובעים, גם אם במחיר נמוך ממחיר השוק, המובן לאור קרבת המשפחה בין הצדדים. על כל פנים, מדובר בטענות לגבי הליך הגישור, החסוי על פי דין. התוצאה של ההליך היתה הסכם, שלפיו הסכים הנתבע שאם לא ישלם סכום מסויים, תדחה תביעתו, וכך קרה. על כן, התוצאה היא שתביעתו של הנתבע לבעלות בדירה נדחתה. לדחייה זו על ידי בית המשפט המחוזי יש תוצאה של מעשה בית דין אף בתביעה זו, אבל מכיוון שאיש מהצדדים לא העלה טענת מעשה בית דין, אתעלם מנושא זה. 

3.       להסיר ספק, אני דוחה את טענת הנתבע כי משך 10 שנים, משנת 1992 עד 2002, לא ידע על קיום צוואת אמו המנוחה, שהורישה את הדירה לאחיו מישל. קיום צוואה נעשה על פי דין רק לאחר שהודה ליורשים על הצוואה והבקשה לקיומה, בדרכים הנקובות בדין, ואין לשמוע כעבור 10 שנים טענה שהנתבע לא ידע על הצוואה ועל קיומה. יתר על כן, הנתבע העלה שלל גדול של טענות עובדתיות, שאותן לא תמך בשום ראיה, אף לא עדות מטעמו, אף שניתנה לו הזדמנות לכך, והזדמנות נוספת. בהעדר ראיה מטעם הנתבע, תמוה כיצד הרשה לעצמו ב"כ הנתבע להעלות בסיכומיו את כל הטענות העובדתיות שלא הוכחו אף לכאורה, כאילו הן עובדות מוכחות בתיק זה. על כל פנים, אף מתוך הטענות העובדתיות המועלות, עולה כי הנתבע ידע על הצוואה שהורישה את כל נכסי האם לאח מישל, שכן זו נעשתה לטענתו כדי להגן עליו מפני נושיו. לא סביר שהצוואה נעשתה כך כדי להגן על הנתבע מנושיו, אבל הנתבע לא ידע על כך. הבעלות בדירה היתה של האם, שהיתה דיירת מוגנת ורכשה את הדירה מעמיגור בידיעת הנתבע, והאם הורישה את זכויותיה למישל שהוריש ליורשיו, וכל אלה נרשמו כדין. אין זה משנה האם במקור מי שנתן את הכסף לאם היה אח זה או זה. לפיכך, הבעלות בדירה היא של יורשי האח מישל, הם התובעים, ואין לנתבע זכויות בעלות בדירה.

4.       לאור דחיית טענת הבעלות של הנתבע, ומתוך טענות הצדדים, עולה כי השאלה שיש לבחון היא האם לנתבע זכות בדירה הגוברת על זכות הבעלות של אחייניו הרשומה בלשכת רישום המקרקעין.

שתי טענות חלופיות טוען הנתבע כנגד זכות הבעלות של אחייניו בדירה הטענה הראשונה היא כי קיימות לו הזכויות של דייר מוגן בדירה, והטענה השניה היא כי אחיו, מישל, אביהם של התובעים הבטיח לו זכות למגורים בדירה עד סוף ימיו. כאמור, לשתי הטענות יש בסיס עובדתי שלא הוכח אף לכאורה על ידי הנתבע.

אין לקבל את טענת הנתבע שהוא דייר מוגן בדירה, על אף העובדה שהוריו היו דיירים מוגנים בדירה וזאת מכיוון שזכות אמו לדיירות מוגנת בדירה פקעה עם רכישתה. אין מדובר ברכישה על פי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, אלא ברכישה של הדיירת עצמה, היא אמו של הנתבע, את הנכס וברישום זכויותיה בדירה בלשכת רישום המקרקעין כבעלת הנכס (וכל זאת בידיעת הנתבע אף לפי טענותיו). מרגע שאמו של הנתבע רכשה את הנכס, פקעו כל זכויותיה וזכויות הנתבע כדיירים מוגנים בנכס, שכן אמו הפכה להיות בעלת הדירה ולא בעלת זכות שכירות בה. הנתבע אף לא טען שהיה דייר מוגן אצל אמו. הנתבע התגורר בדירה של אמו, אבל אף לפי גירסתו, לא שילם דמי שכירות מעולם, ולא הסכים לשלם דמי שכירות. מכאן, שלא היה דייר מוגן, לא של עמיגור, שאינה עוד בעלת הדירה מזה שנים, ולא של אמו. גם לאחר פטירת אמו ב- 1984, המשיך הנתבע להתגורר בדירה, בלי להסכים על שכירות, בלי לשלם דמי שכירות ובלי שתהיה לו זכות לכך, מעבר לזכות של בר רשות. עצם העובדה שלטענתו מישל הכריז בשבעה שהנתבע רשאי להתגורר בדירה, היא ראיה לכך שמעמדו היה מעמד של בר רשות, ומאחר שהרשות הסתיימה, אין לו זכות עוד.

טענתו השניה של הנתבע כלפי התובעים היא כי אביהם, מישל, הבטיח לנתבע כי יוכל לגור בדירה כל ימי חייו. מישל נפטר, לאחר שדרש מהנתבע לפנות את הדירה למגוריו. הנתבע לא הוכיח טענה זו, אף שהיה ביכולתו להביא עדים שיוכיחו זאת, כיוון שלטענתו הנתבע אמר  זאת בשבעה על מות אמו, בנוכחות אחיו. לא הוגשה כל ראיה לכך, אפילו לא עדותו של הנתבע. אין חולק כי הנתבע המשיך להתגורר בדירה ללא תשלום, אולם אין בכך אלא ראיה לרשות להתגורר בדירה. רשות זו, בהעדר תמורה, היא הדירה בכל עת, ויורשי המנוח מישל הודיעו על הפסקת הרשות. ישנן ראיות המצביעות על כך שמישל התכוון להתגורר בדירה כפי שמעיד מכתבו לנתבע מיום 09.05.00 לפיו הוא מתכוון לפרוש לגמלאות, לעלות לישראל ולהתגורר בדירה. לטענת הנתבע כלל לא היה בכוונת אחיו מישל לעלות לישראל ולגור בדירה, והמכתב נכתב מתוך כוונה לגרום לבת זוגו של הנתבע לעזוב את הדירה על רקע משבר שנוצר ביחסיהם. טענה זו לא הוכחה ואף אינה סבירה, שכן אם בני הזוג החליטו להיפרד, כוונת אחיו של הנתבע אינה מעלה או מורידה, מה עוד שיש בהעלאת הטענה הודאה בכך שהנתבע נכון להציג מצגי  שווא. חיזוק נוסף להוכחת כוונתו של מישל אוחיון לעבור לגור בישראל נמצא בעדות גרושתו, גב' גלוריה בן סימון. על כל פנים, זכותו של הנתבע היתה לכל היותר רשות לגור בדירה, אשר בוטלה במכתבו של עו"ד אקסלרד מיום 11.6.02, שעליו הסתמך גם הנתבע.

4.       לאור כל האמור אני מקבל את התביעה. התובעים הוכיחו את בעלותם בדירה בהצגת צווי הירושה והרישום בלשכת המקרקעין. טענות הנתבע לא הוכחו ולפיכך אני קובע שעל הנתבע לפנות את הדירה בתוך 30 יום מיום פרסום פסק הדין וכמו כן עליו לשלם לתובעים 7,500 ש"ח הוצאות שכ"ט עו"ד וכן את החזר האגרה ששולמה, כשהם צמודים ונושאים ריבית על פי חוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה. 

המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים

ניתן היום י"א בתשרי, תשס"ז (3 באוקטובר 2006) בהעדר הצדדים.