פסק-דין בתיק א 13842/05

בפני תביעה כספית לתשלום סך של 40,300 ש"ח אשר הוגשה בהליך של "סדר דין מהיר".

שחם מרדכי (להלן:"התובע") הינו הבעלים של חברת כח עוצמה בע"מ (להלן:"החברה"), חברה העוסקת באבטחת מוסדות חינוך ומוסדות ציבוריים לרשויות ולגופים שונים. לטענתו, במהלך שנת 2003 שכרה החברה, כמות רכבים הנעה בין 10 ל 15 בצורה שוטפת מאת חברת שלמה השכרת רכב בע"מ (להלן:"הנתבעת"). כבטחון לתשלום החברה ערב התובע בערבות אישית לתשלום התחייבויותיה, ואף מסר את פרטי כרטיס אשראי הפרטי שלו כבטחון לקיום התחייבויותיו והתחייבות החברה.

כתוצאה ממחלוקת כספית שנתגלתה בין הצדדים, ביטלה החברה את השיקים אשר ניתנו על ידה לנתבעת. הנתבעת מצידה הפעילה את ערבותו האישית של התובע וחייבה את כרטיס האשראי שבבעלותו בסך של 60,000 ש"ח בחודש 10/2003 ובסך נוסף של  22,000 ש"ח בחודש 11/2003.

לטענתו, חויב על ידי הנתבעת בחיובים נוספים - שלא כדין - באמצעות כרטיס האשראי אשר בבעלותו. בחודש 01/2004 חויב התובע בסך 10,000 ש"ח ובחודש  02/2004 חויב בסך 30,000 ש"ח.

מנגד, טוענת הנתבעת, כי התובע צרף לכתב התביעה, כרטסת הנהלת חשבונות של החברה. על פי כרטסת הנהלת החשבונות, הן במועד בו נגבה סכום של 10,000 ש"ח באמצעות כרטיס אשראי והן במועד בו נגבה סכום של 30,000 ש"ח הייתה החברה ביתרת חוב.

מכרטסת הנהלת החשבונות עולה בבירור, כי רק לאחר ששולם סכום של 40,000 ש"ח כרטסת הנהלת החשבונות אופסה ולחברה לא נותר כל חוב.

לטענתה, לקראת חופשת הפסח, בשנת 2003, פנתה החברה אל הנתבעת בבקשה להחזיר את הרכבים לתקופה של שבועיים ולהעמידם בחניונה. הנתבעת הסכימה לבקשת החברה, בתנאי שהרכבים יושבו לאחר פירוק של כל ציוד חיצוני אשר הותקן עליהם. על אף האמור, הרכבים הוחזרו לנתבעת כאשר הם משולטים, על גגותיהם מנורות כחולות, מכשירי קשר ודלקנים.

טוענת הנתבעת, כי פנתה אל התובע והודיע כי במידה ולא יפורק הציוד לאלתר, תחויב החברה בדמי שכירות עבור מלוא התקופה. על אף הבטחת התובע כי הציוד יפורק, הדבר לא בוצע. בשיחה שנתקיימה ימים ספורים לאחר מכן, סוכם בין הנתבעת לתובע, כי החיוב בדמי שכירות ימשך.

על אף האמור, החברה סירבה לשלם את דמי השכירות ואף הורתה על ביטול ההמחאות, אשר נמסרו לנתבעת על ידה.

הנתבעת מודה כי גבתה סכום בסך 82,000 ש"ח (60,000 ש"ח + 22,000 ש"ח) באמצעות  כרטיס אשראי, אשר נמסר על ידי התובע לנתבעת, עם זאת מכחישה היא את טענת התובע ולפיה נותרה החברה חייבת רק 10,000 ש"ח עפ"י גמר החשבון שהתובע הוציא תחת ידו.

מכרטסת הנהלת החשבונות, אשר צורפה לכתב התביעה עולה בבירור, כי אף לאחר גביית הסכום האמור, נותרה החברה ביתרת חוב של 41,243 ש"ח בגין דמי שכירות, דמי השתתפות בנזקים, דמי חריגה מקילומטרז ואגרה בגין נסיעה בכביש 6.

התביעה נוהלה ב"סדר דין מהיר", על כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984.

דיון

הפלוגתא העיקרית בתיק הנדון מצויה בתשובה לשאלה : מה דין החיובים אשר חויב בהם הנתבע בעבור שכירת הרכבים בחופשת הפסח ? 

טענת התובע ולפיה עוד בתחילת ההתקשרות, סוכם בין החברה באמצעות התובע לבין הנתבעת באמצעות מיכל זלוף, כי בעבור חופשת הפסח, לא תחויב החברה בדמי שכירות אמינה בעיני. עדותו של התובע היתה קוהרנטית, עקבית  ועדות ישירה למתרחש, בניגוד לגירסת הנתבעת.

הנתבעת לא השכילה להעיד את הגברת מיכל זלוף אשר היתה מנהלת שירות הלקוחות בנתבעת וידעה באופן אישי לגבי מהות העיסקה ופרטיה. כן לא  השכילה להביא לעדות גם  את מר אסי שמאלצר על מנת שיעיד באשר להסכמות  שנרקמו בין הצדדים.

לענין זה ראה גם ספרו של יעקב קדמי, דיני ראיות, חלק שלישי, תשנ"ט בעמ' 1391 שם נכתב כדלקמן:

"יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד...התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד...היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב.

הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה."