פסק-דין בתיק א 13801/06

לפני תביעה כספית שנדונה בסדר דין מהיר, לתשלום סכומים בסך של 40,918 ש"ח, שלפי הטענה חייבות הנתבעות לתובע, בגין חוזה שכירות דירה.

הליכי התביעה

התובע, מר שלום בן ששון, הינו אחד הבעלים ובעל הזכויות להשכיר את הנכס ברח' היהלום 5 בשערי תקווה (להלן: "המושכר"). התובע השכיר את המושכר לנתבעת 1, הגב' יעל מילשטיין (להלן: "הנתבעת" או "הנתבעת 1"). בחודש אוגוסט 2004, חתמו הצדדים על הסכם השכירות.

ביום 29.1.06 הגיש התובע תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבעות 1 וכן נגד הנתבעת 2, הגב' רחל בליקה (שערבה לחוזה השכירות) וכן נגד הנתבעת 3, הגב' אסתר מילשטיין, אימה של הנתבעת 1 שנתנה שיקים לביטחון במסגרת הסכם השכירות.

בתביעתו, עתר התובע לפינוי המושכר, לקבלת פיצוי מוסכם הקבוע בחוזה השכירות בגין ימי האיחור בפינוי הדירה עד להגשת התביעה, בסך של 5,149 ש"ח וכן לחיוב הנתבעות ב-50$ ליום על כל יום של איחור ממועד הגשת התביעה ועד לפינוי בפועל.

ביום 26.4.06, לאחר שמיעת הצדדים בקדם המשפט, שהתקיים בפני כב' השופט רחמים כהן, ניתנה לנתבעת 1 רשות להתגונן והתביעה הועברה לסדר דין מהיר. עוד נקבע כי נתבעת 2 תימחק מכתב התביעה. לגבי נתבעת 3, נקבע כי היא אינה ערבה להסכם השכירות מאחר ולא חתמה על כתב ערבות, אלא על שיקים לביטחון. לפיכך, נקבע כי התביעה נגדה היא תביעה שיטרית וגובה סכום התביעה או סכום פסק הדין, ככל שייפסק כנגדה , יהיה על פי סכום פסק הדין שייפסק נגד הנתבעת 1 בגבולות השיקים הנ"ל.

כמו כן, ניתן פסק דין חלקי המורה על פינוי המושכר תוך 30 יום מיום מתן ההחלטה, וזאת מהטעם שלפי הסכם השכירות נקבע כי המשכיר ראשי להפסיק את השכירות לפני תום התקופה בחוזה תוך הודעה של חודשיים מראש. לפיכך, קבע כב' השופט כהן, כי גם אם תתקבל גרסת הנתבעת 1 כנכונה, כי קיבלה את הודעת הפינוי רק ביום 18.1.06, ממילא היה עליה לפנות את המושכר לא יאוחר מיום 18.3.06, ומועד זה חלף לו.

ביום 19.11.06 ניתנה החלטה נוספת המורה על תיקון כתב התביעה. התביעה המתוקנת הועמדה על 40,918 ש"ח, וכללה פיצוי מוסכם על האיחור בפינוי עד לפינוי בפועל וכן נזקים שנגרמו לפי הטענה למושכר וכן יתרת חוב  בגין חשבון חשמל.

התביעה

בחודש אוגוסט 2004 חתמו הצדדים על חוזה לשכירות בלתי מוגנת של המושכר. בחודש אוגוסט 2005 האריכו הצדדים את החוזה באותם התנאים.

בחודש אוקטובר 2005 הודיע התובע לנתבעת 1, לפי סעיף 13 לחוזה, על סיום השכירות לפני תום תקופת השכירות, כלומר, ביום 31.12.05.

על פי חוזה השכירות, על הנתבעת 1 הייתה מוטלת האחריות להחזיר את הדירה לתובע במצב הטוב שבו קיבלה אותה, לתקן כל נזק, ולשלם את התשלומים שהיא חבה בהם. בפועל, הוחזרה הדירה הרוסה וכן נותרו חובות שהתובע נאלץ לשלמם.

משלא פינתה הנתבעת את המושכר ביום 31.12.05, חל סעיף 10 לחוזה השכירות, לפיו, חייבת הנתבעת 1 בפיצויי מוסכם בשיעור של 50$ לכל יום איחור בפינוי המושכר בהתאם לתנאי החוזה. הנתבעת פינתה את המושכר רק ביום 26.5.06, בעקבות פסק דין חלקי שניתן בתיק זה.

ביום 18.1.06 מסרה אשת התובע לנתבעת 1 את ההתראה.  הנתבעת 1 קראה את המכתב ולאחר מכן קרעה אותו לעיני אשת התובע. יתר הנתבעות כלל לא הגיבו להודעה שנשלחה להן.

לאור כל האמור לעיל, חוב הנתבעות לתובע הוא כדלקמן:

א.      תשלום עבור 146 ימי איחור בפינוי המושכר לפי 50$ בניכוי הסכום ששולם בפועל - 23,350 ש"ח.

ב.      תיקונים במושכר בהתאם לחוו"ד - 17,094 ש"ח.

ג.        חוב לחברת החשמל  - 474 ש"ח.

סה"כ  - 40,918 ש"ח.

הנתבעת 3 הנה אימה של הנתבעת והיא מושכת השיקים לביטחון שניתנו לתשלום דמי השכירות, ושיק נוסף בסך 10,000 ש"ח לביטחון כללי. מכוח השיקים הללו, ערבה הנתבעת 3 לחובות הנתבעת 1 בסכום השיקים, עד סך 26,000 ש"ח.

כמו כן, מבקש התובע לחייב את הנתבעות בתשלום הוצאות התובע כולל שכ"ט בהתאם לערך הדירה שהינו 200,000 $.

טענות ההגנה של הנתבעת 1

הנתבעת 1 מיוצגת ע"י  ב"כ מהסיוע המשפטי. נתבעת 1 מכחישה את זכויות התובע במושכר כאמור בכתב התביעה, מחוסר ידיעה.

הנתבעת 1 אינה מכחישה כי שכרה את המושכר מהתובע, אולם נתבעת 3 משכה שיקים לביטחון לתשלום דמי השכירות בלבד, ועל כן, לאור העובדה כי אין מחלוקת כי הנתבעת 1 משלמת את שכר הדירה, אין לחייב את נתבעת 3 בגין אותם שיקים.

תקופת השכירות החדשה שהוארכה הינה מיום 1.9.05 ועד 31.8.06. השיקים שניתנו ע"י נתבעת 3 הינם רק בגין ההסכם הראשון ולא בגין תקופת השכירות החדשה.

עוד טוענת הנתבעת 1 כי הזכות לסיום תקופת השכירות על ידי המשכיר, הייתה, למיטב הבנתה, אך ורק בעת מכירת המושכר ולא כי התובע רשאי היה לסיים את החוזה לאחר שמצא דייר שיהיה מוכן לשלם יותר ו/או בשל גחמה שרירותית שלו.