פסק-דין בתיק א 13658/06

1.         בפניי תביעה לתשלום סך של 547,906 ש"ח, שעילתה בחוזי פינוי-  בינוי שנכרתו ביום 3.10.2001 בין התובעים לבין הנתבעות.

2.         התובע 1 הוא אביו של התובע 2. התובע 3 הוא אחיינו של התובע 2. התובעים היו המחזיקים של מפעל לצבע בתחומי שכונת הארגזים בתל אביב, וזאת עד לשנת 2001.

3.         הנתבעות זכו בשנת 1998 במכרז של עיריית תל אביב לפרוייקט שמטרתו פינוי ובינוי של שכונת הארגזים. במסגרת זו התחייבו הנתבעות לפנות את דיירי השכונה ולפצותם, על מנת להקים בניינים רבי קומות על הקרקע שתפונה. בעקבות זכייתן במכרז, החלו הנתבעות לפנות את דיירי השכונה. בין השאר, הגישו הנתבעות תביעה לסילוק ידם של התובעים ממפעל הצבע. התביעה הסתיימה בהסדר פשרה, במסגרתו נכרת ביום 3.10.2001 הסכם זהה בין הנתבעות לבין כל אחד מבין התובעים ( להלן: "ההסכם"), ולפיו בתמורה לפינוי המפעל וכן לתשלום של 50,000 דולר שישולם לנתבעות על ידי כל אחד מהתובעים, הנתבעות יבנו לכל תובע דירת גג בת חמישה חדרים בבניין שעתיד להבנות על הקרקע, ושמו השיווקי הוא בנין "אלון".

4.         התובעים קיימו את חלקם בהסכם, פינו את הקרקע ושילמו לנתבעות סך כולל של 150,000 דולר. דא עקא, עד עצם היום הזה לא נבנה בנין אלון, וגם לא ברור מתי ייבנה, שכן טרם ניתן לו היתר בניה. מכאן התביעה, בגדרה דורשים התובעים כי הנתבעות תשלמנה לכל אחד מהם דמי שכירות ראויים בסך 1,200 דולר לחודש, בגין האיחור במסירת הדירות. לטענת התובעים, נכון למועד הגשת התביעה- 26.1.2006- האיחור במסירת הדירות עומד על 30 חודשים. כל תובע דורש איפוא שכר ראוי בסך השווה ל- 36,000 דולר. בנוסף דורשים התובעים פיצוי בסך של 49,810 ש"ח לכל אחד מהם בגין עגמת הנפש שנגרמה להם מחמת אי מסירתן של הדירות.

דיון

5.         הנתבעות טוענות כי דין התביעה להדחות, באשר ההסכם כלל לא הופר, הואיל ואין בו כל התחייבות באשר למועד בו יינתן היתר בניה לבנין אלון. התחייבותן היחידה של הנתבעות היא להשלים את הבניה בתוך 30 חודש מרגע שיינתן היתר בניה, ומשלא ניתן היתר כזה עד היום- ממילא לא ניתן לייחס להן איחור במסירת הדירות.

6.         הנתבעות מפנות לסעיפים 14, 19 ו- 21 להסכם, אשר לטענתן, מביאים למסקנה כי לא הפרו את ההסכם.

            סעיף 14 להסכם קובע:

            " התושב מצהיר ומאשר כי ידוע לו, כי במועד חתימת ההסכם טרם ניתן היתר בניה בגין הדירה החלופית, וכי קיום התחייבויות היזם כלפי התושב בקשר עם הדירה החלופית כפוף לקבלת היתר."

            סעיף 19 להסכם קובע:

            "... כמו כן, קצב ואופן בניית הדירה החלופית וביצוע עבודות הפיתוח יקבעו על ידי היזם לפי שיקול דעתו ולתושב אין זכות להתערב או לערער על כך..."

            סעיף 21 להסכם קובע:

            " היזם מתחייב, עד לא יאוחר מתום 30 חודשים מהמועד בו יינתן היתר בניה לבניית הדירה החלופית, ובתנאי שעד למועד זה, מילא התושב את התחייבויותיו כלפי היזם על פי הסכם זה, לרבות חתימה על הסכם ניהול ומילוי התחייבויותיו כלפי חברת הניהול, ככל שיהיו, במלואן ובמועדן, תושלם בניית הדירה החלופית בהתאם להסכם זה ולמפרט והיא תימסר לחזקת התושב כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ, וחופשית מזכות שכירות, חזקה או רישיון".

7.         מנגד, התובעים טוענים כי הואיל ולא נקבע בהסכם מועד לקבלת היתר הבניה, חלה הוראת סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 ( להלן: "חוק החוזים"), הקובעת כי " חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש."

            על טענה זו משיבות הנתבעות כי הצדדים הסכימו על מועד קיומו של החיוב, והן מפנות להוראת סעיף 19 להסכם. הנתבעות מפנות לע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ   [21 עמ'] (1998)  - פורסם בנבו, שם נקבע כי " תנאי ראשון לתחולתו של סעיף 41 הוא היעדר הסכמה בין הצדדים באשר למועד הקיום. מקום שבו הסכימו הצדדים על מועד הקיום - אין להוראת השלמה זו כל תחולה".

8.         אין בידי לקבל את טענת הנתבעות לפיה סעיף 19 להסכם שולל את תחולתו של סעיף 41 לחוק החוזים. סעיף 19 להסכם כלל אינו דן בשאלה מתי יושג היתר הבניה, ואינו קובע מועד לקיום החיוב, אלא עניינו בקצב הבניה, לאחר שכבר יינתן היתר בניה. הסעיף משמיענו כי לאחר שיינתן היתר בניה, הנתבעות לבדן הן שתקבענה את קצב הבניה. על כן, לא ניתן לומר כי הוראת סעיף 41 לחוק החוזים נסוגה מפני הוראת סעיף 19 לחוזה. מדובר בהסדרים שחלים במקביל זה לזה, ואינם שוללים זה את זה.

            אגב, אין כל רבותא בהוראת סעיף 19 להסכם, שכן הגם שהנתבעות רשאיות מכוחו לקבוע את קצב הבניה, הן מחוייבות בכל מקרה להשלים את הבניה בתוך 30 חודש מרגע קבלת ההיתר, כפי שקובע סעיף 21 להסכם.