פסק-דין בתיק א. 1343/01

1.         פתח דבר:

א.         חלקה 3 בגוש 15565 אדמות כפר מג'אר הינה בשטח של 500,567 מ"ר (להלן: "החלקה 3").

ב.         בתאריך 06/09/1946 וכתוצאה מהליכי הסדר, נרשמה החלקה 3 בשם הנציב העליון עבור ולמען כפר מג'אר אלמנסורה (ראה ת/1).

ג.          ביום 03/09/1991 נערך הסכם בין מנהל מקרקעי ישראל, אשר מנהל את נכסי המדינה ואשר בא בנעליו של הנציב העליון (להלן: "המנהל") לבין המועצה המקומית של כפר מג'אר (להלן: "המועצה"), על פיו העביר המנהל לבעלות המועצה, שטח בגודל של 348,523 מ"ר המצוי במספר חלקות שכללו חלקה 3 בשטח של 271,467 מ"ר (ראה ת/2).

ד.         באותו תאריך של 03/09/1991 נערך הסכם נוסף שנקרא הסכם שיתוף במקרקעין בין המנהל לבין המועצה, על פיו חולקה החלקה 3 לשתי חלקות משנה, כאשר חלקה של המועצה מוקם בחלקת המשנה 3/2 על פי התשריט שצורף להסכם השיתוף (ראה ת/3) (חלקת המשנה 3/2 תקרא להלן: "המקרקעין" ו/או "הקרקע" ו/או "האדמה" ו/או "החלקה הלא רשומה" ו/או "הקרקע הלא רשומה").

ה.         בתאריך 22/12/1994 בוצעה בלשכת רישום המקרקעין בנצרת, פעולת רישום הבעלות בחלקה 3. המועצה נרשמה כבעלים של 271,467 חלקים מתוך 500,567 חלקים, ומדינת ישראל נרשמה כבעלים של היתרה, יחד עם הרישום נרשמה הערה על קיומו של הסכם השיתוף הנ"ל בין המועצה ומדינת ישראל (ראה ת/4).

ו.          בתעודת עובד ציבור (ראה ת/5) מיום 28/03/01 שניתנה ע"י המועצה, צויין כי על פי ההסכם שחתמה המועצה עם המנהל, התחייבה המועצה לרשום כבעלים בלשכת רישום המקרקעין את כל המחזיקים בפועל במקרקעין, כל אחד על פי החלקים שהוא מחזיק, כל זאת ללא תמורה, מלבד הוצאות משפט ומדידה. באותה תעודה צויין, כי טרם נעשה סקר סופי וטרם נקבע מי הם המחזיקים בפועל, ועדיין לא בוצעה ההתחייבות הנ"ל.

2.         התובע הינו אחד מתושבי כפר מג'אר, הגיש תביעה זו נגד המועצה ושאוקי יוסף פוארסה (להלן: "שאוקי") שהינו אחיינו (בן אחיו) של התובע, ובנו של יוסף נעים פוארסה (להלן: "המנוח יוסף ז"ל").

            בתביעתו המקורית טען התובע, כי אביו המנוח נעים פוארסה (להלן: "המנוח נעים ז"ל"), היה מחזיק בפועל וזכאי לבעלות בשטח של 15,160 מ"ר במקרקעין, ועל פי צווי הירושה של אביו ואמו, מגיע לתובע 1/5 משטח זה בהיותו אחד מחמשת יורשיהם של הוריו. בתביעה זו, עותר התובע למתן פסק דין הצהרתי, שיכריז על זכותו להירשם כבעלים של 1/5 השטח הנ"ל.

            בתביעתו המתוקנת, טוען התובע כי השטח המגיע למנוח נעים ז"ל הינו 16,500 מ"ר, והוא זכאי להירשם כבעלים של 1/5 השטח של 16500 מ"ר.

            בתביעה המקורית שהוגשה נגד המועצה ושאוקי, טען התובע כי בתאריך 29/09/99 פנה התובע באמצעות ב"כ דאז ליו"ר המועצה מר אסעד עראידה (להלן: "מר עראידה"), וביקש להזכיר לו כי התובע זכאי להירשם כבעלים של 1/5 מהשטח המגיע לאביו המנוח נעים ז"ל במקרקעין. בתאריך 19/06/00 פנה התובע למר עראידה וביקש את הסכמת המועצה לבקשת בנו של התובע לקבלת היתר בנייה במקרקעין בהיות התובע זכאי ל- 1/5 מהשטח המגיע לאביו המנוח נעים ז"ל, אולם מר עראידה דחה את הבקשה בטענה, כי בין יורשי המנוח נעים ז"ל קיימת מחלוקת בנוגע לזכויותיהם במקרקעין, והמועצה תעביר ו/או תדאג לרישום חלקיהם של יורשי המנוח נעים ז"ל במקרקעין לכשתסתיים המחלוקת ביניהם ותיושב ע"י בית משפט מוסמך. חרף תשובה זו, התברר לתובע כי שאוקי פנה למועצה בבקשה לקבלת הסכמתה להיתר בנייה במקרקעין, והמועצה נעתרה לבקשה ונתנה את הסכמתה. לאחר שניתן היתר בנייה לשאוקי, הוא החל בעבודות הבנייה, משנודע לתובע אודות עובדה זו, פנה למועצה בבקשה להפעיל את סמכויותיה ולהורות על הפסקת עבודות הבנייה של שאוקי, אולם מר עראידה לא נענה לבקשה. בעקבות זאת, נאלץ התובע לפנות לבית המשפט בבקשה למתן צו מניעה זמני נגד שאוקי, ובית המשפט נעתר לבקשה במסגרת תיק המרצת פתיחה מס' 266/00, אשר הגיש התובע לאישור הסכם בוררות, לפיו הוסכם בין התובע ושאוקי בנוכחות וועדת שיפוט כי התובע בתור יורשו של המנוח נעים ז"ל, זכאי ל- 1/5 מחלקו הנ"ל של המנוח נעים ז"ל במקרקעין. שאוקי הגיש בקשה לבטל את צו המניעה הזמני, וביום 05/01/00 הגיעו הצדדים לידי הסכמה שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה ניתנה לשאוקי הרשות להמשיך את הבנייה במקרקעין בכפוף להצהרתו כי בבעלותו ובחזקתו חלקת אדמה ריקה ורצופה במקרקעין עצמם, וכי היה ויזכה התובע בתביעה, הוא יוכל לקבל את מלוא חלקו במקרקעין משאוקי, וזאת בקרקע שנותרה פנויה. ביום 28/01/01, ניתן פסק דין בהסכמה, על פיו חזר בו התובע מבקשתו לאישור פסק הבוררות תוך שהוא שומר לעצמו את הזכות להגיש תביעה אחרת בערכאה המוסמכת למיצוי כל זכויותיו במקרקעין, הסכמה זו של התובע לחזור בו מבקשתו לאישור פסק בוררות ניתנה על פי המלצת בית המשפט, שלא ראה באותו הסכם כהסכם בוררות, אם כי הסכם שניתן על בסיסו להגיש תובענה אחרת בערכאה המוסמכת, כדוגמת התביעה דנן. התובע טוען עוד, כי על פי אותו הסכם שנחתם על ידו ועל ידי שאוקי, הודה שאוקי מפורשות בכך שהתובע זכאי לחלקו במקרקעין. התובע טוען עוד, כי לאחר מתן פסק הדין וביטול צו המניעה הזמני, החל שאוקי בעבודות בנייה נוספות בקרקע הפנויה, המקום בו התחייב שאוקי להשאירו פנוי. בעקבות זאת, הגיש התובע לבית משפט השלום תביעה לצו מניעה קבוע ובקשה למתן צו מניעה זמני, ובית המשפט נעתר לבקשה, אולם בהמשך ועל פי המלצת בית המשפט, הגיעו הצדדים לידי הסכמה, על פיה תימחק התביעה תוך השארת צו המניעה הזמני שניתן עד ליום 07/01/02, ותוך שמירה על זכותו של התובע להגיש את התביעה לבית משפט זה שהינו מוסמך לדון בתביעה בכל סעדיה. עוד טוען התובע, כי המועצה בהיותה הבעלים של המקרקעין, נתנה לשאוקי את הסכמתה לכל בקשותיו לקבלת היתר בנייה במקרקעין, וזאת תוך התעלמות מוחלטת מזכויותיו של התובע במקרקעין, בניגוד לדעתו, ושלא בהסכמתו, ועל אף שהיא רשומה כבעלים במקרקעין בנאמנות עבור התובע ואחרים. בשל כך, נתבקש נגד המועצה צו מניעה קבוע שיאסור עליה לתת הסכמתה לבקשות נוספות של שאוקי להיתרי בנייה.

            עם הגשת התביעה המקורית בתיק עסקינן, הגיש התובע בקשה למתן צו מניעה זמני במסגרת תיק בש"א 3431/01, בקשה זו נדונה ביום 03/01/02 בפני כב' השופט אברהם אברהם ובמעמד שני הצדדים. בדיון האמור, הסכימו הצדדים כי צו המניעה הזמני שניתן בתיק ה.פ. 266/00 בבש"א 3095/00 יישאר על כנו, ובית המשפט נתן תוקף של החלטה להסכמה זו. באותו דיון נמחקה המועצה כצד להליך לאחר שב"כ המועצה הודיע, כי המועצה תכבד כל החלטה שיתן בית המשפט בתביעה העיקרית. בתביעה המתוקנת, צירף התובע את המועצה כנתבעת נוספת, וחזר על עיקר טענותיו שהעלה בתביעה המקורית, למעט תיקון השטח כאמור לעיל.

            בכתב הגנתה לתביעה המתוקנת, טענה המועצה כי רישומה כבעלים של המקרקעין נעשה מטעמי נוחות כדי להקל על המנהל, שכן המקרקעין מוחזקים ע"י מחזיקים שונים, והמועצה אמורה לרשום בבוא העת את החלקים האמורים על שם המחזיקים השונים. הוסיפה, כי הרישום על שם המועצה, לא הקנה לה בעלות במקרקעין, ואין היא רשאית לעשות דבר בהם, אלא לטובת המחזיקים הספציפיים, אשר אין כל מחלוקת באשר להחזקתם בחלקים השונים.

            באשר לטענת התובע כי אביו המנוח נעים ז"ל הינו הבעלים בשטח של 16500 מ"ר, טענה המועצה, כי הדבר אינו בידיעת המועצה, וכי על התובע להוכיח את זכותו ביחס למחזיקים אחרים הטוענים לזכויות במקרקעין, היה וקיימות טענות כאלה מטעם המחזיקים האחרים. המועצה טענה עוד, כי אין היא מוסמכת למנוע ממחזיק להקים דירת מגורים על חלק אשר בבעלותו, ואין היא מוסמכת לדון בזכויות הבעלות של המחזיקים. הרישום של המועצה כבעלים של המקרקעין מיועד לטובת המחזיקים, והסמכות לקבוע זכויות הצדדים במקרקעין נתונה לבית המשפט. מכתב מהנדס המועצה, אין בו כדי להעניק בעלות בחלק זה או אחר למחזיק זה או אחר. רישום הבעלות על שם הצדדים ייעשה, אך ורק על פי הוראות בית המשפט. המועצה הוסיפה כי הסכמתה למתן היתרי בניה לשאוקי, אין בה כל הודאה בזכויות שאוקי ועצם אי התנגדותה, כי שאוקי יקים דירת מגורים על חלקו במקרקעין, אין בה כדי לקבוע זכויות בעלות כלשהן לטובת מחזיק זה או אחר. בכל מקרה אי התנגדות המועצה למהלך זה או אחר, כפוף לזכויות הבעלות של הצדדים, וזכויות אלה טרם נקבעו בין בהסכמת הצדדים ובין בהחלטת בית המשפט. המועצה טענה עוד, כי נכון ליום הגשת כתב ההגנה בתאריך 06/01/03, פועלת המועצה להכנת תוכנית מדידה לצורך רישום המחזיקים במרשם, אך זאת לאחר שהמחזיקים יוכיחו את בעלותם בחלקות המוחזקות על ידיהם, ואם יתעורר סכסוך בין מחזיקים שונים ביחס לזכויות ההחזקה בחלקה, יהיה עליהם להסדיר את העניין בהסכמה או לפנות לבית המשפט, כדי שיכריע בזכויות שבמחלוקת. המועצה אינה הרשות המוסמכת לברר את המחלוקת בין הצדדים, וכאשר קיימת מחלוקת בין מחזיקים שונים, תאלץ המועצה להקפיא את תהליך הרישום עד אשר תיושב אותה מחלוקת בין אם בהסכמה  ובין אם בפסק דין. לאור זאת, צירוף המועצה כצד להליך זה, אינו כדין, מאחר ואין לתובע כל עילת תביעה נגדה וצירופה מקורו בחוסר תום לב ובשיקולים שאינם ממין העניין.

שאוקי בכתב הגנתו טוען כדלקמן:

א:        השטח לו היה זכאי המנוח נעים ז"ל בעבר במקרקעין, הינו שטח של כ- 8500 מ"ר בלבד ולא כפי שטוען התובע.

ב:        התובע אינו זכאי לשטח כלשהו, מאחר ומכר את חלקו במקרקעין לאביו של שאוקי עוד ביום 01/07/78.

ג:         הקרקע אשר הייתה בחזקת סבו המנוח נעים ז"ל, חולקה בין התובע, אביו של שאוקי ויתר האחים וזאת בשנות הששים או בסמוך לכך, לאחר פטירת המנוח נעים ז"ל. חלוקה זו לא נעשתה על פי שטח של חלקות משנה, אלא לפי איכות הקרקע וסוג העצים הנטועים, לכן האחים לא קיבלו חלקים שווים בשטח.

ד:        הסכם הסולחה מיום 18/07/95 הותנה במספר תנאים לשם השתכללותו וכניסתו לתוקף, תנאים אלה לא התקיימו, לאור זאת ההסכם לא נכנס לתוקף ואינו מחייב מבחינה משפטית.