פסק-דין בתיק א 1335/91

1.         בין התובע לנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") נחתם ביום 25.12.75 הסכם לפיו החליפו ביניהם הצדדים זכויות בעלות או חכירה בנכסי נדל"ן שונים כמפורט בהסכם.

במסגרת ההסכם התחייבה הנתבעת להעביר לתובע, בין השאר, את זכויות הבעלות בחנות הנמצאת באשדוד (חלקה 137/7 גוש 2061) ששטחה 62 מ"ר "הכוללת שרותים ומחסן" (ראה המבוא להסכם). 

הזכויות הקנייניות בחנות, ואף החזקה בה, הועברו על שם התובע כמוסכם, אלא שהתובע הבחין כי שטח החנות שנרשם בלשכת רשם המקרקעין צויין כ-52.88 מ"ר בלבד ולא כפי שסוכם בין הצדדים. על אף זאת חתם התובע על שטרי המכר על מנת לא לעכב, לטענתו, את רישום הבעלות ולאחר שהובטח לו ע"י הנתבעת שהרישום יתוקן.

הנתבעת לא קיימה הבטחתה ומכאן תביעת התובע נגדה ונגד הערב להתחייבויותיה על פי ההסכם, הוא הנתבע 2. 

2.         בתביעתו, אשר הוגשה בתחילת 1991, עותר התובע לחייב את הנתבעים:

"לגרום לכך שעל שמו תירשם חנות בשטח 66.90 מ"ר וכן מחסן בשטח של 7.04 מ"ר" (סעיף 15(א) לכתב התביעה).

עוד תובע התובע מהנתבעת פיצוי כספי (בסך -.60,164 ש"ח ליום הגשת התביעה) בגין הליקויים הרבים שהתגלו בחנות, לטענתו, לאחר שקיבל בה את החזקה ואשר לא תוקנו ע"י הנתבעת, על אף שהיא התחייבה לעשות כן.

3.         במהלך הדיונים המוקדמים, שהתקיימו בפני כב' השופט קלינג, הגיעו הצדדים להסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 16.10.94. פסק דין זה בוטל לבקשת התובע ע"י כב' השופט קלינג, אשר הורה לחדש את הדיון בתובענה בפני שופט אחר.

            כך ולאחר שהתיק התגלגל בלשכותיהם של מספר שופטים במשך שנים רבות והגיע עד בית המשפט העליון (במסגרת ערעור של התובע), הועבר התיק ללשכתי. התחלתי בשמיעת הראיות, לאחר שלא עלה בידי להביא להסדר בין הצדדים. בתום שמיעת הראיות הוריתי על הגשת סיכומים בכתב.

משלא הגישו הנתבעים את סיכומיהם במועד ולבקשת ב"כ התובע, ניתן על ידי פסק דין, בהעדר סיכומי הנתבעים ביום 3.5.04. הנתבעים ערערו על פסק דין זה לביהמ"ש העליון, אשר ביטל, בהסכמת באי כח הצדדים, את פסק הדין והורה לנתבעים להגיש את סיכומיהם, תוך חיובם בתשלום הוצאות לתובע בגין מחדליהם, היינו בשל אי הגשת סיכומיהם במועד.

ב"כ הנתבעת הגיש את סיכומיו, כפי שהורה ביהמ"ש העליון, והתיק הוחזר אלי לעיון ולמתן פסק דין על יסוד הראיות שהוצגו בפני וכתבי הסיכומים של שני הצדדים.

4.         הנתבעים העלו בכתב הגנתם, ואף בסיכומיהם, טענה מקדמית לפיה תביעת התובע נגדם התיישנה ועל כן יש לדחותה מטעם זה.

טענה זו בדין יסודה, ככל שהיא מתייחסת לסעד הכספי שתובע התובע.

החזקה בחנות, מושא המריבה בין הצדדים, נמסרה לתובע ב-1976 (ראה הצהרת התובע בעמ' 6 לפרוטוקול).

מאז קבלת החזקה הוא השכיר אותה לשוכרים שונים תמורת דמי שכירות שקיבל מהם.

ניתן, אם כך, להניח, במידה הקרובה לודאות, כי על מצבה הפיסי של החנות ידע התובע כבר מ-1976 ואילך. התובע עצמו העיד כי בספטמבר או באוקטובר 1976 חדרו מים רבים לחנות, בעת שהיא היתה מושכרת לשוכר שאיחסן במקום רהיטים. כתוצאה מכך עזבו השוכרים את המושכר בספטמבר 1976, בטרם פגה תקופת השכירות החוזית. התובע אישר כי כבר אז, בספטמבר 1976, הבטיחה הנתבעת לתקן את הליקויים, אך היא לא עמדה בהבטחתה (ראה עדותו של התובע בעמ' 8 לפרוטוקול).

יתירה מכך: בכתב התביעה (סעיף 7) טוען התובע כי:

"סמוך לאחר קבלת החזקה הודיע התובע לנציג הנתבעת מספר רב של פעמים כי יש צורך לערוך תיקון בגג החנות, אולם הנתבעת לא נענתה לדרישה ולא ביצעה את התיקונים הדרושים".

מכל האמור לעיל עולה כי דבר קיומם של ליקויים בחנות, אשר בגינם  הוא תובע מהנתבעים פיצוי כספי כמפורט בכתב התביעה, נודעו לתובע כבר ב-1976, היינו   כ-15 שנה לפני שהוגשה תביעתו.