פסק-דין בתיק א 13135/05

1.         אין חולקין כי ביום 18.6.03 פתח הבנק-התובע לנתבעת, בסניף מוריה בחיפה, חשבון עו"ש מס' 196266. לטענת התובע עמדה יתרת החוב בחשבון על סכום של 17,848.67 ש"ח נכון ליום 4.8.05, הוא יום הגשת התביעה. הילכך, הוגשה תובענתו הכספית בסדר דין מקוצר נגד הנתבעת.

2.         הנתבעת ביקשה וקיבלה רשות להתגונן וזאת לאחר קיום דיון וחקירה על תצהירה שתמך בבקשתה בפני כב' הרשמת פומרנץ. התיק נותב לטיפולי. עוד טרם שנקבע דיון בפניי הודיעו ב"כ הצדדים כי הגיעו להסדר דיוני על פיו יינתן פסק דיני על יסוד סיכומי טענות אליהם יהיו רשאים הצדדים לצרף מסמכים רלוונטיים. משמעותית היא הסכמתם כי "התובע בסיכומיו לא יטען כי טופס ההלוואה ... מיום 24.2.05 נחתם על ידי הנתבעת" (סעיף 3) וכי "הצדדים מסכימים על העובדה כי חתימתו של מאן דהוא על טופס ההלוואה לא אומתה על ידי פקיד הבנק" (סעיף 4).

3.         הסכמות אלו מביאות לפריסת המחלוקת ביסודה של תביעה זו. הנתבעת, בגדר תצהירה, מציינת כי "אישה אחרת, אשר התחזתה אליי, פנתה לבנק ביום 24.2.05 והבנק, אשר לא וידא כי האישה העומדת מולו היא אכן רות בן קיסרי (היא הנתבעת-ש.ל.), והיא זו אשר חתמה על מסמכי ההלוואה" (סעיף 6). אותה אישה, כך המשך התצהיר, היא הגב' לימור אבירם (להלן-"לימור") "אשר התחזתה אליי במשך תקופה ארוכה, אף 'פיזרה' שיקים בכל רחבי הארץ, תוך שהיא מזייפת את חתימתי עליהם" (סעיף 10).

4.         עיינתי בקפידה בסיכומי הטענות, על נספחיהם, ובעדותה של הנתבעת בפני הרשמת פומרנץ, ונקל לי למצוא שורת נתונים נכבדה הנזקפים הן לחובת התובע והן לחובת הנתבעת ואשר, כך ייאמר מפורשות, לא מחמיאים לא לו ולא לה.

אדרש תחילה לשורת הנתונים לחובת הנתבעת.

5.         ראשית, לכאורה, למקרא תצהירה של הנתבעת, מתקבל הרושם כי אותה לימור היא אישה זרה לתובעת ("אישה אחרת") שנטפלה לנתבעת, סתם כך, ללא כל קשר מוקדם עמה. ואולם המרצע יוצא מן השק למקרא מכתבה של הנתבעת לתובע מיום 15.11.05 (נספח ח' לסיכומי התובע). רק במכתב זה, ובעקבות שיהוי עצום, מציינת הנתבעת כי "החשבון נפתח, לצורך התנהלותה של חברתי דאז, הגב' לימור אבירם, אשר בשעתו סיפרה לי כי אין היא יכולה לפתוח חשבון בנק בעצמה, מחשש לעיקולים, שכן היא הייתה מצויה בעיצומו של הליך גירושין" (סעיף 2). רק לנוכח נתון זה הסכימה הנתבעת כי החשבון ישרת את לימור, הגם שהדבר אמור היה להיות באישורה וכנגד חתימותיה. ואולם, כך המשך הטענה, לימור מאותו מועד ואילך נכנסה ובאה בין כותלי הסניף פעמים לרוב, כשהיא מתחזה לנתבעת, חותמת על מסמכים בנקאיים לרבות המסמך לבקשת ההלוואה, וכן פיזרה שיקים מזויפים הנחזים להיות חתומים על ידי הנתבעת, וכך גרמה לה להיווצרות יתרת החוב.

            משמע, לא מדובר סתם ב "אישה אחרת" אלא מדובר ב "חברתי דאז". לא זו אף זו: מלכתחילה הסכימה הנתבעת כי חשבונה יהא "חשבון קש" אשר ישרת את מטרותיה של לימור, ולא את מטרותיה שלה.

            לימור אינה בעלת דין בפניי ודברה לא נשמע ודומה שהנתבעת אינה יכולה לאתר אותה. להלן אניח, על יסוד הנתונים שבפניי, כי אכן הנתבעת נפלה קורבן למעשי מרמה של לימור. ברי שהנתונים האמורים נקבעים בזהירות הדרושה, באשר ליחסים שבין התובע לנתבעת, מבלי שהם מחייבים כל עיקר את לימור.

6.         שנית, עם פתיחת החשבון הצהירה הנתבעת מפורשות  כי החשבון אינו משרת כל נאמן. ברי שהנתבעת לא רק פעלה בניגוד להוראות חוק איסור הלבנת הון, אלא אף פעלה בניגוד להוראות החוזיות על פיהן התחייבה שחשבונה לא יועבר לאחר, ללא הסכמת הבנק.

7.         שלישית, הנתבעת טוענת כי לאחר תקופה קצרה חדלה לקבל הודעות מן הבנק. לשיטתה הדבר נובע מכך שלימור, שהתחזתה לה, שינתה את הכתובת לצורך קבלת הודעות. הגם שהבנק מכחיש זאת אניח כי גרסת הנתבעת מקובלת עליי. אף אז התנהלותה של הנתבעת לא רק גובלת בחוסר אחריות אלא אף מפרה הוראה חוזית אחרת המחייבת אותה לבדוק באורח יזום את אשר מתרחש בחשבונה.

8.         רביעית, התנהלות זו של הנתבעת לא רק מפרה את ההוראות החוזיות, היא אף אינה מתיישבת עם עצם הגיון-גרסתה לעניין פתיחתו של החשבון. שהרי אם הנתבעת טוענת בחום, וזו הרי גרסתה לאורך כל הדרך, כי חרף בקשותיה של לימור היא עמדה על כך שכל שיק וכל מסמך ייעשה בחתימתה, מתבקש היה מכך שהנתבעת תגלה תמיהה רבה על שום מה אין כל פעילות מצדה של לימור בהקשר לאותו חשבון. והרי אם לימור טרחה וביקשה את הנתבעת את אשר ביקשה, היא הרי לא עשתה כן על מנת לנהל חשבון שלא תתנהל בו כל פעילות. משמע, הנתבעת אמורה הייתה, באורח יזום, להתפלא הכיצד לימור אינה חוזרת ופוקדת אותה על מנת להחתימה על שיקים או על מסמכים בנקאיים אחרים.

9.         חמישית, מקובלת עליי גרסתה הבסיסית של הנתבעת כי היא נפלה למעשה מרמה של לימור, נגנבו המחאות שלה וזויפה בקשת הלוואה.  הדברים עולים בעליל למקרא נספחים בגין תיקי הוצל"פ שנפתחו כנגד הנתבעת לאחר ששורה של שיקים, המשוכים על חשבון הנתבעת, זויפו על ידי לימור וחוללו. ואולם מן הנתונים שבפניי נהיר לי  כי הליך ההוצל"פ הראשון שננקט כנגד הנתבעת הוא מיום 9.1.05. מכאן, במקרה הטוב ביותר לנתבעת וגם אם אתעלם מן הנתונים לעיל, ברי שלמצער מאותו מועד ואילך לא הייתה כל סיבה שהנתבעת לא תגלה את העובדה שנפלה קורבן למעשי מרמה של לימור ותודיע על כך לבנק באופן שנזקים רבים יכול שהיו נמנעים כתוצאה מכך.

            תחת זאת, לא זו בלבד שהנתבעת לא עושה דבר, בפעם הראשונה שהיא מגלה לבנק, הן את קיומה של לימור ובעיקר את חברותה עמה, הדבר קורה כאמור לאחר כשנה, ב - 15.11.05.

10.        ואולם, מנגד, ניצבים שורה נכבדה של שיקולים לחובתו של הבנק.

11.        ראשית, לא בכדי, כך אני קובע, הסכימו ב"כ הצדדים כי הבנק לא יטען כי טופס ההלוואה נחתם על ידי הנתבעת. אכן, לא נאמר דבר מעבר לכך ואולם המסקנה המתחייבת עולה כפורחת. אם אכן הסכם ההלוואה לא נחתם על ידי הנתבעת, והבנק לא מספק כל גרסה אחרת, אין זאת אלא שהוא נחתם, מעשה זיוף, על ידי לימור.

12.        שנית, עיון בטופס ההלוואה האמור מצביע על כך שבשוליו ישנו תורף בו נאמר "נחתם בפניי... (לצורכי זיהוי בלבד)". ואכן הטופס נחזה כחתום על ידי פקידת בנק ששמה, כנראה, טייכטל מאיה. אין זאת אלא שהבנק אמור היה להיערך על מנת לזהות את החותמת. ברי כי ההסכמה הדיונית על פיה "חתימתו של מאן דהוא על טופס ההלוואה לא אומתה על ידי פקיד בנק", כאשר הטופס נחזה כטופס שכן אומת, מעלה כי לא זו בלבד שהבנק התרשל ולא אימת את זהות החותמת, פשיטא לימור, הוא אף התיימר לאשר ולחתום שהוא ערך אימות זה, ועוד לאחר "זיהוי".

13.        שלישית, הבנק טוען כי הנתבעת צימצמה הגנתה אך לעניין טופס ההלוואה שזויף והבנק שוגה בכך. כבר הראיתי כי מתחילת הדרך טענה הנתבעת כי לא רק טופס ההלוואה זויף, אלא שורה של שיקים שנגנבו ממנה וזויפו כאמור. לא זו אף זו: ממכתב של ב"כ התובע לב"כ הנתבעת מיום 18.8.05 (מסמך ג' לסיכומי הנתבעת) עולה כי "החוב של מרשתך הועבר בעבר לטיפול משפטי, לאחר שלא עמדה בהתחייבויותיה ולא פרעה חובה לבנק, אולם על פי בקשתה המפורשת הוחזר חובה לטיפול הסניף וניתנה למרשתך הלוואה שהופקדה בחשבון העובר ושב".  ואולם נהיר לחלוטין, לנוכח העובדה שקבעתי שהנתבעת לא ביקשה כל הלוואה וטופס ההלוואה זויף כנראה על ידי לימור, כי המשא ומתן שניהל הסניף, עוד בעבר, היה עם לימור, שהשכילה להתחזות כנתבעת, ולא עם הנתבעת עצמה.

14.        רביעית, ב"כ הנתבעת הפנה תשומת לבי לפרשה דומה שנדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב ב-ת.א. (ת"א) 2469/01 בני רוקח נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (במאגרי "נבו"). אף שם נדונה פרשה של זיוף של אחיו של התובע שם. נורמטיבית פסקה שם כב' השופטת משל כי הייתה קיימת חובה על הבנק לנקוט "אמצעי זהירות אשר היו דרושים על מנת למנוע את הסיכון... הבנק יכול היה וחייב היה למנוע את הסיכון שפנקסי השיקים יימסרו לידי מי שאינו מורשה לכך... היה על הבנק לדרוש ממזמין ומקבל פנקסי השיקים להציג בפניו תעודת זהות ולהשוותה עם צילום תעודת הזהות של תובע 1 שבידיו או להשוות חתימתו לדוגמת החתימה של תובע 1 שבידיו. הבנק מצוי בעמדה טובה למנוע סיכונים הנגרמים כתוצאה ממסירת פנקסי שיקים לידי מי שאינו מורשה לכך".

אכן, להבדיל מן הפרשה ההיא, ברי שרשלנותה של הנתבעת שבפניי גדולה פי כמה מזו שנדונה שם. כאן, כאמור, לימור לא פרצה לחשבונה של הנתבעת, כמעשה נוכלת זרה הפורצת לחשבון לא לה. לימור נהגה כפי שנהגה בעקבות הרשאה ראשונית פסולה ונפסדת של הנתבעת שלכל הדעות הסכימה שחשבונה ישרת מטרותיו של אחר.