פסק-דין בתיק א 12979/06

פסק דין זה ניתן בעקבות סיכומים שהוגשו בכתב, לאחר דיון שהתקיים במעמד באי כוח הצדדים והנתבע 1 בעצמו, במסגרת תביעה שטרית שהגישה התובעת נגד הנתבעים בגין 3 שטרות חוב על סך 15,000 ש"ח כל אחד, שמועד פירעונם של שניים מהם הוא 1/7/99 והשלישי ביום 1/7/03.

הנתבעים הגישו תצהירים זהים בתמיכה לכתב ההתנגדות בהם טענו כי חתמו על כתב ערבות, ומכוחו על שטרי החוב נשוא התובענה, כערובה לקיום התחייבויותיו של מר אבישי שמשון במסגרת הסכם לשכירת חנות ומעבדה שנחתם בינו לבין התובעת (להלן: " הסכם השכירות"). לטענת הנתבעים, מסעיף ה' לכתב הערבות עולה כי הערבות פקעה 12 חודשים לאחר תקופת השכירות המקורית, וכפועל יוצא מכך פקעו גם שטרי החוב. עוד נטען כי לא התקיימו הדרישות הקבועות בהסכם השכירות כתנאי להארכת חוזה השכירות לתקופה נוספת (להלן: " תקופת האופציה"): השוכר לא הודיע בכתב על רצונו להמשיך את תקופת השכירות, לא הומצאו ערבויות חדשות 60 יום לפני תום תקופת השכירות המקורית ולא נחתם הסכם שכירות חדש. כמו-כן טענו הנתבעים כי כל הארכות שניתנו לשוכר להישאר במושכר למרות אי תשלום דמי השכירות, נעשו ללא ידיעתם וללא הסכמתם. לבסוף נטען כי הנתבעים מצטרפים לכל טענותיו של השוכר, וביניהן הטענה לפיה חובו  עומד לכל היותר על סך של 12,000 ש"ח. 

בדיון בהתנגדות שהתקיים במעמד הצדדים הוחלט כי תינתן לנתבעים רשות להתגונן כנגד הפקדת סך של 17,500 ש"ח.

לאחר הפקדת הסכום הנ"ל קיבלו הנתבעים רשות להתגונן, והגישו תצהירי עדות ראשית הזהים בעיקרם לתצהירים שהוגשו בתמיכה לכתב ההתנגדות. בנוסף לתצהירים אלה הוגש תצהיר של השוכר, מר אבישי שמשון, אשר אימת את טענותיהם של הנתבעים והוסיף כי לא שילם דמי השכירות מחודש אוקטובר 2003 ואילך, כיוון שהתובעת סגרה לו את המעבדה, ובכך מנעה ממנו שימוש במושכר כולו. לחילופין טען שחובו אינו עולה על סך של 12,000 ש"ח.

מר צבי לוין והגב' חוה הורוביץ הגישו תצהירי עדות ראשית מטעם התובעת והצהירו כי השוכר הודיע במסמך מיום 21/7/03 שבכוונתו לממש את תקופת האופציה אשר נקבעה בהסכם במלואה, דהיינו עד ליום 30/4/04. עוד הוצהר כי נפתח נגד השוכר תיק הוצל"פ בשל הפרת הסכם השכירות, אך בהמשך נחתם עימו הסכם להסדרת חובותיו, בו נקבע שכתנאי להארכת הסכם השכירות, יידרש להמציא 3 שטרי חוב נוספים בחתימתו ובחתימת 2 ערבים מטעמו. לטענתה של הגב' הורוביץ, בחודש יוני 2002 חתמו הנתבעים על שטרי החוב נשוא התובענה במשרדי התובעת, כשהם מודעים לכך שערבותם נדרשת לתקופת האופציה. בהמשך נטען כי לאחר שהשוכר המשיך בהפרה חוזרת ושיטתית של הסכם השכירות, נשלחו אליו ולנתבעים מכתבים רשומים אשר לא זכו למענה, ובינואר 2004 נטש השוכר את המושכר באופן חד צדדי, כשחובו עומד על 63,218 ש"ח.

במהלך הדיון נחקרו המצהירים בחקירה נגדית. הנתבע 1 טען בחקירתו לראשונה כי שטרות החוב המקוריים הוחלפו כעבור ימים ספורים בלבד בשטרות החוב נשוא התובענה, וזאת בשל דרישתה של התובעת שהשטרות יחתמו במשרדיה. בחקירתם הכחישו מר לוין וגב' הורוביץ את גרסתם הנ"ל של הנתבעים, וחזרו על טענתם לפיה השטרות נשוא התובענה נחתמו בשנת 2002.

בסיכומיהם בכתב התייחסו הצדדים באריכות לשאלת תוקפם של שטרי החוב בתקופת האופציה, אך רק ב"כ התובע התייחס לנושא סכום החוב.

דיון

אין חולק כי שטרי החוב נחתמו על-ידי הנתבעים כערובה לקיום התחייבויותיו של השוכר על-פי הסכם השכירות, אלא שלטענת הנתבעים, היות שהשטרות נחתמו בשנת 1999 ולאור הוראותיו של הסכם השכירות, ערבותם פקעה. אינני מקבל טענתם זו מהנימוקים המפורטים להלן.

תחילה יאמר כי גרסתם של הנתבעים לפיה שלושת שטרי החוב נשוא התובענה נחתמו ימים ספורים לאחר חתימת שטרי החוב המקוריים, לא הוזכרה כלל בתצהיריהם אשר הוגשו בתמיכה לכתב ההתנגדות, ואף לא בתצהירי עדותם הראשית. כאשר נשאל הנתבע 1 מדוע לא ציין בתצהיריו כי חתם על שטרות חוב חלופיים, לא עלה בידו להציע הסבר סביר למחדלו, וכל שטען הוא כי " הזיכרון לא עבד לי ... לא עמד לי הזיכרון אז אבל המציאות שונה" (ראה עדותו בעמוד 6 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/06). יובהר כי לא זו בלבד שגרסתם המאוחרת של הנתבעים הינה בגדר עדות כבושה, אלא שהיא אף עומדת בסתירה מובהקת לגרסתם הקודמת במסגרת הדיון בהתנגדות. בדיון זה הכחישו הנתבעים שחתמו על שטרי חוב נוספים פרט לשטרות נשוא התובענה, כאמור בעדותו של הנתבע 1 בפסקה אחרונה בעמוד 1 לפרוטוקול.

אך גם אילו התקבלה גרסתם של הנתבעים לגבי חתימת השטרות בשנת 1999, לא היה בכך כדי להועיל להם, שכן על-פי תנאי הסכם השכירות והסכם הערבות וכן לאור נסיבות העניין, שטרי החוב עדיין עומדים בתוקפם. בסעיף 9.1 להסכם השכירות נקבע כי שטרי החוב נמסרים:

"להבטחת קיום התחיבות השוכר לפינוי המושכר על-פי חוזה זה ולתשלומי כל הכספים מכל סוג ומין שהוא המגיעים מהשוכרים על-פי חוזה זה ...".

ובהמשך הסעיף נקבע באופן מפורש:

"השטרות יוחזרו לשוכר לאחר שהמשכירה נוכחה לדעת כי השוכר קיים את כל התחייבויותיו לפי הסכם זה".

נוסח דומה מופיע בסעיף ב' לכתב הערבות מיום 20/6/99 הקובע כאמור להלן:

"ערבותנו זו נועדה להבטיח כי אבישי שמשון (להלן - "השוכר") יקיים במלואן את כל התחייבויותיו בהתאם לחוזה השכירות שנחתם עימכם ביום 29/6/99".

מהסעיפים דלעיל עולה כי כתב הערבות ושטרי החוב שניתנו מכוחו נועדו להבטיח קיומן של כל התחייבויות השוכר, לרבות פינוי המושכר בהתאם לתנאי ההסכם. כל עוד לא קיים השוכר את התחייבויותיו, וביניהן פינוי המושכר במועד ותשלום דמי השכירות, לא קמה לתובעת החובה להשיב את שטרי החוב, והערבות המשיכה לעמוד בתוקפה. אף אלמלא ידעו הנתבעים שהשוכר ממשיך להחזיק במושכר לאחר תום תקופת השכירות המקורית, דבר אשר איננו עולה מהראיות שבפני, אין בכך כדי לפטור אותם מערבותם לחיובים שנוצרו כתוצאה מהפרת הסכם השכירות.

לטענת הנתבעים ערבותם פקעה היות שלא התקיימו התנאים למימוש האופציה הקבועים בסעיף 16.2 להסכם השכירות, אך מעיון בנוסח ההסכם עולה כי הוראותיו של סעיף 16.2 נועדו להבטיח את זכויותיה של התובעת ולא את אלה של השוכר. עניין זה עולה בבירור מהרישא של סעיף 16.3, לפיה חתימת הסכם להארכת תקופת השכירות כפופה לקיום כל תנאי הסעיף על-ידי השוכר, ומכאן שהדרישות שנקבעו בסעיף הנ"ל מופנות וחלות על השוכר, באם הוא מעוניין להאריך את הסכם השכירות. משלא קיים השוכר דרישות אלה, ערבים הנתבעים לתוצאות הנובעות מהפרתן, לרבות חיובו של השוכר בדמי שכירות בתקופה שבה לא פונה המושכר.

יתרה מזאת, ברי כי באם לא נחתם הסכם חדש המסדיר את המשך השכירות בתקופת האופציה, וכל עוד ממשיך השוכר להחזיק במושכר, תנאיו של הסכם השכירות המקורי ממשיכים לחול עד לפינוי הדירה, לרבות הבטוחות שניתנו כערובה לקיום התחייבויות השוכר. כך אף עולה מהסיפא של סעיף 16.2 לפיה שהיית השוכר במושכר מעבר לתקופת השכירות מהווה אישורו למימוש כל תקופת האופציה אליה גלש, בכפוף לכל הוראות הסכם זה.

עדות נוספת לכך שהערבות לא פקעה ועודנה בתוקף אפשר למצוא גם בסעיף ה' לכתב הערבות הקובע כדלקמן: