פסק-דין בתיק א 12838/05

בפניי תביעה שהגישה חברה מספרד, העוסקת בייצור ושיווק כלי אוכל, ששמה ARAVEN S.A (להלן: " התובעת") כנגד הנתבעת 1- שהינה חברה ישראלית העוסקת בייבוא והפצת כלי אוכל בישראל (להלן: " הנתבעת")  וכנגד הנתבע 2, שהנו מנהל הנתבעת ומחזיק בכ- 20% מהון המניות של הנתבעת (להלן: " הנתבע" או " מר פינקוס"), (הנתבעת והנתבע יקראו ביחד להלן: " הנתבעים").

בחודש פברואר 2003, רכשה הנתבעת מהתובעת כלי אוכל מפלסטיק ונירוסטה )להלן: " המוצרים").

התובעת שלחה את המוצרים לארץ בחילת חודש מרץ 2003. הנתבעת, לא שילמה את תמורת המוצרים ולכן הוגשה התובענה דנן, בסך השווה ל 35,459 €- יורו (ששוויים בעת הגשת התביעה היה 202,321 ש"ח).

רקע

על פי הסכם שנכרת בע"פ בין התובעת לנתבעת, ביום 20.2.2003, מכרה התובעת לנתבעת מוצרים בשווי 34,117€ -יורו (להלן: " החוב"- ראה חשבונית- נספח ב' לכתב התביעה להלן: " החשבונית").

ביום 1.3.2003, שלחה התובעת לנתבעים את המוצרים בהתאם למצוין בשטר המטען (נספח ג' לכתב התביעה להלן: " שטר המטען").

התובעת לא דרשה מהנתבעים תשלום בגין המוצרים, במזומן או באמצעות מכתב אשראי, וזאת   לאור הקשר העסקי רב השנים שהיה בין הצדדים. המועד שצוין לתשלום בחשבונית היה 28.5.03.

חרף מערכת היחסים הטובה שהייתה בין הצדדים, לא שילמה הנתבעת לתובעת  את החוב והקשר נותק בסופו של דבר.

לטענת התובעת, הנתבעים לא נענו לכל פניותיה לתשלום החוב והם התעלמו ממכתבים שנשלחו אליהם ישירות ע"י התובעת או באמצעות שגרירות ספרד בישראל (ראה נספחים ד'-ז' לכתב התביעה להלן: " מכתבי הדרישה").

לטענת הנתבעים, דובר בעסקת קונסיגנציה ולא בעסקה לפיה נרכשו המוצרים.  הנתבעת הסכימה לקבל את המוצרים על מנת לנסות למכרם בישראל, לאחר שהתובעת ציינה בפניה, כי נתקלה בקושי למכרם בארץ מוצאם.  המוצרים מלכתחילה לא התאימו לשוק הישראלי והתובעת הוליכה את הנתבעת  שולל כששיגרה למחסניה מלאי מת.

טענות התובעת

לגרסת התובעת, על אף שהיא עוסקת בייצור ומכירת מוצרי פלסטיק, היא החליטה לבקשת חלק מלקוחותיה להרחיב את מגוון מוצריה ולהציע גם מוצרי נירוסטה.

התובעת רכשה מוצרי נירוסטה במזרח אירופה והם נכללו בקטלוג המכירות שלה החל משנת 2003.

מר רמון איגנסיו, מנהל המכירות של התובעת (להלן: " מר רמון") הציע את מוצרי הנירוסטה לנתבעים, לראשונה- בפגישתו הראשונה עמם בישראל, ביום 2.2.2003.  כעבור מספר ימים, בין התאריכים 9 -14 בפברואר 2003, נפגשו שוב נציגי הצדדים בתערוכה בפרנקפורט, אשר במהלכה אושרה ההזמנה ע"י נציגי הנתבעת.  מאחר וההזמנה אושרה- הונפקה חשבונית משלוח ביום 27.2.2003 (להלן: "ההסכם").

המוצרים שנשלחו לנתבעת, כללו כלי פלסטיק בסך של 9,000 יורו וכלי מתכת בסך 25,000 יורו .

במענה לטענות הנתבעת, טוענת התובעת כי, לא הייתה כל עסקת קונסיגנציה, הנתבעת הפרה את ההסכם בינה לבין התובעת, לפיו התחייבה לשלם לתובעת סך של 34,117 יורו עבור המוצרים.

כמו כן טענה התובעת, כי נתבעת 1 התעשרה שלא כדין .

בעניינו של הנתבע, טענה התובעת, כי כבר בעת הזמנת המוצרים ידע, כי אין בכוונתו לשלם עבור המוצרים, ועל כן עוול הוא כלפי התובעת בעוולת תרמית, מצג שווא וגזל, ובשל כך יש להשית עליו אחריות אישית.

טענות הנתבעים

לגרסת הנתבעת, במהלך חודש פברואר 2003, נפגש מר פינקוס  עם מנכ"ל התובעת- מר חוזה עבדה (להלן: " מר חוזה"), בתערוכה בפרנקפורט.

מר חוזה הסביר למר פינקוס, כי הם נתקלו בקשיים בשיווק ובמכירת המוצרים בספרד וכי הסחורה מצויה תקופה ארוכה במחסני התובעת.  עקב כך, ולאחר הפצרות רבות של מר חוזה, נאותה הנתבעת ליטול את המוצרים במסגרת עסקת קונסיגנציה, למרות שלא כונתה כך ערב ההזמנה.  ההסכמה הייתה, כי התובעת תעביר לנתבעת את מוצרי הנירוסטה, אשר ישווקו ע"י הנתבעת,  ורק אם ימכרו- התובעת תהא זכאית לתמורה בהתאם.

לטענת הנתבעת, אין עליה כל חובה לשלם עבור מוצרים אשר לא נמכרו, וזאת לאור ההסכמה בינה לבין התובעת, לפיה המכירה התבצעה במסגרת עסקת קונסיגנציה.