פסק-דין בתיק א 127649/01

הנתבעים ערבו כלפי הבנק התובע (להלן: "הבנק") להחזר הלוואה מובטחת משכנתא שנלקחה על ידי בני הזוג לילוף יצחק ואילנה (להלן: "הלווים") מהבנק,  כפי חוזה ההלוואה נספח א' לכתב התביעה שהוגש ב"סדר דין מקוצר".

יצוין כי בבקשתם למתן רשות להתגונן כמו גם בבקשה לדחיית התביעה על הסף שראיתי אותה כחלק מהבקשה למתן רשות להתגונן (החלטה מיום 11.5.04; להלן: "בקשת הסף") לא כפרו הנתבעים בחתימתם כערבים  על חוזה ההלוואה או על תכנו וגם לא כפרו בגובה חוב ההלוואה של הלווים לבנק, הן לעניין החוב שהיה קיים לפני מימוש דירת הלווים (להלן: "הדירה") והן זה שנותר לאחר מימושה.

עיקר טענת הנתבעים נוגעת לכך שכונסת הנכסים מטעמו של הבנק שפעלה למכירת הדירה, "וויתרה" לאחר מכירתה על מחצית סכום התמורה ממימוש הדירה (לאחר ניכוי הוצאות המימוש) לבנק הבינלאומי הראשון בע"מ (להלן: "הבנק הראשון") ואלמלא עשתה כן, היה סכום המימוש מכסה את כל החוב לבנק או את רובו המכריע.

העובדות הדרושות לעניין הן דלקמן: חוזה ההלוואה נחתם ביום 16.8.94 כפי הנחזה ממנו; יום לאחר מכן, בתאריך 17.8.94, נרשמה זכותם של הלווים בדירה בלשכת רישום המקרקעין ובמקביל נרשמה באותו המועד משכנתא ראשונה על זכויות הלווים בדירה לטובת הבנק, כפי הנחזה מנסח  הרישום, נספח ג' לתצהירו של עד הבנק מר אורי שמעונוב (להלן: "שמעונוב") הוא גם נספח ח' לבקשת הסף (להלן: "הנסח" ו "המשכנתא" בהתאמה).

כפי הנחזה מהנסח, רישום זכויות החכירה של הלווים בדירה הוא  הרישום הראשון בנסח בכל הנוגע לזכויותיהם בדירה, הגם שהבית בו היא מצויה נרשם כבית משותף כבר ביום  5.11.87.

בבוא הבנק לממש את המשכנתא, התברר לו כי הלווים רשמו משכון ביום 26.7.87 על זכויותיהם החוזית לדירה לטובת "מירב" בנק משכנתאות והשקעות בע"מ (להלן: "מירב") כפי מסכמי רישום המשכון נספחים יב' ו יב/0 לתצהירו של שמעונוב (להלן: "מסמכי המשכון"); יצוין שב"כ הנתבעים התנגד להצגת מסמכים אלה כראיה רק לעניין חתימתו עליהם ועל כן הם מהווים ראיה לתוכנם, מה עוד שהם צורפו כנספחים ג' ו ד' לבקשת הסף [ איני רואה צורך לאור האמור להתייחס למסמכים אלה ולדרך הוכחתם  כ"תעודות ציבוריות" לפי סעיפים 29 ו 31 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971 ].

עניין זה לא נודע לבנק, כפי שמעונוב, אלא בעת מימוש המשכנתא, כאמור לעיל, היינו  בחודש נובמבר 1998 (סעיף 15 לתצהירו).

יצוין שאין חולק על כך שהבנק הראשון עומד בנעלי "מירב".

בנסיבות אלה, מתוך הערכה שלבנק יש קושי משפטי ניכר מול הבנק הראשון, הוסכם בין הבנק לבנק הראשון על חלוקת הכספים ממימוש הדירה.

טענת הנתבעים בהקשר זה היא שלא היה צורך אמיתי בחלוקת הכספים הנ"ל וכי לבנק עמדה זכות טובה לקבלת כל הכספים ממימוש הדירה; למעשה, מדובר בטענת רשלנות של הבנק בהבנת המצב המשפטי שבגינה ויתר על בטוחה (בחלקה) שהיה בה כדי להפחית מהחוב, לרבות מחבות הערבים, הנתבעים (סעיפים 1 עד 8 לסיכומי טענות הנתבעים, ובייחוד, כממצה את העילה המשפטית לטענותיהם, סעיף 7 שם).

עמדת הנתבעים אינה מקובלת עלי ונראה כי גישת הבנק או כונסת הנכסים מטעמו היתה סבירה.

לפי סעיף 4 (ג) לחוק המשכון, תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק המשכון") כוחו של משכון רשום יפה כלפי כל נושה אחר.

משמעות הדברים היא שבעל המשכון רשאי להיפרע ממנו לפני כל נושה אחר, לרבות נושה מובטח, כפוף למועדי יצירת המשכון כפי סעיף 6 לחוק המשכון (ראה, ויסמן, "חוק המשכון, תשכ"ז - 1967" פיסקה 22 עמ' 99 - 100).

מכאן, שלכאורה, זכות הבנק אינה קודמת לזכות הבנק הראשון, בניגוד לעמדותיו של ב"כ הנתבעים, בהיות יצירתו של המשכון הרשום קודמת ליצירת המשכנתא.

העניין, במקרה זה, סבוך מעט יותר; לפי סעיף 9(ג) לחוק המשכון, עם חלופי זכותם של הלווים מזכות אובליגטורית - חוזית, לזכות במקרקעין, רשאי היה הבנק הראשון לדרוש מהלווים לרשום משכנתא על הדירה (ראה, ויסמן, שם, פיסקה 45 עמ' 212 טקסט להערות שוליים 13, 14); במקרה זה, הבנק הראשון לא דרש זאת, כך נראה, מהלווים, הואיל ומשכנתא לא נרשמה לטובתו.

זכות זו של הנושה (הבנק הראשון) לדרוש את ביצוע הפעולות מהלווים נובעת מכך שעם חלופי הזכות, מזכות אובליגטורית לזכות קניינית, יש צורך ברישום המשכון כמשכנתא, על מנת שבעל השעבוד ישמור על מעמדו כבעל זכות עודפת כלפי כל נושה אחר (וייסמן, שם, פיסקה 25 עמ' 120 - 121) ויתכן, כי ב"תקופת הביניים" מאבד המשכון ממעמדו המיוחד הנ"ל (ויסמן, שם, פיסקה 47 עמ' 218)..

במקרה זה, לא נרשמה זכותם האובליגטורית של הלווים על הדירה אלא  במעמד רישום המשכנתא; מאותו המועד ועד למימוש המשכנתא, לא הפך המשכון את מעמדו למשכנתא.

לכאורה, במצב דברים זה, שהוא "תקופת הביניים" הנ"ל, ועד למועד המימוש, לא הקנה המשכון זכות עודפת לבנק הראשון, לעומת זכות הבנק, כך שהנתבעים נחזים כצודקים בטענה שלא היה על הבנק לוותר על מחצית הסכום.

הדברים נאמרים לכאורה בלבד; בהנחה שהבנק הראשון היה זכאי לרשום, או לגרום לרישום, המשכון כמשכנתא, נראה כי מועד חילופי המעמד, גם אם מאוחר לרשום המשכנתא לבנק, לא פוגם במעמדו החזק יותר של המשכון של הבנק  הראשון, שכן סביר להניח שמועד הרישום כמשכון ייחשב לעניין זה גם כמועד הרישום כמשכנתא, הגם שזו מאוחרת הרבה יותר; זהו הגיון הדברים העולה מהאמור בספרו של וייסמן  הנ"ל לעניין חילופי משכונות (שם, פיסקה 25 בעמ' 135).