פסק-דין בתיק א 127623/01

1.         התובעת, חברה העוסקת בשיווק מוצרי פרזול, הגישה נגד הנתבעות כתב תביעה על סך 29,493 ש"ח. בכתב התביעה המתוקן נטען כדלהלן:

א.         לתובעת, כבית עסק, הסכם להספקת שרותי אשראי עם הנתבעות (להלן - הסכם בית העסק).

ב.         ביום 27/6/00, (בכתב התביעה המקורי נרשם התאריך 28/6/00), הגיע לקוח לתובעת וביקש לרכוש מוצרים באמצעות כרטיס אשראי מסוג ויזה כ.א.ל. בסכום של 28,000 ש"ח.

ג.          כיוון שהיה מדובר בסכום גבוה, התקשר מנהל התובעת למוקד האישורים בנתבעת 2 וביקש אישור לעסקה. הוא שוחח עם גב' בשם יפעת, אשר ביקשה את פרטי בית העסק של התובעת, ביקשה לבדוק את מספר תעודת הזהות של הלקוח וכן את כל פרטי כרטיס האשראי. לאחר שעשה כל זאת והעסקה אושרה, קיבל מנהל התובעת קוד אישור מס' 493293 וכן את שם המאשרת, יפעת. יפעת אף ביקשה ממנהל התובעת לוודא את זיהויו של בעל הכרטיס באמצעות תעודת זיהוי ומנהל התובעת הקריא ליפעת את ת.ז. הרשומה ואת כתובתו של הלקוח מתוך תעודת הזיהוי ונמצא, כי הפרטים היו תקינים.

            לאחר מסירת פרטי הכרטיס והלקוח ולאחר קבלת האישור הועבר הכרטיס באמצעות מכשיר ידני והסכום אכן אושר ושולם לידי התובעת על ידי הנתבעת 1.

ד.         ביום 31.8.00, קיבלה התובעת מכתב מהנתבעת 1 לפיו, תחויב בסך של 28,000 ש"ח היות ופעלה שלא בהתאם להסכם בית העסק. התובעת שלחה מכתב לנתבעת 1 ביום 14.9.00 ובו דרשה את כספה והסבירה, כי פעלה כדין. חלופי המכתבים בין התובעת לנתבעות 1 ו- 2 לא הביאו להבנה בין הצדדים ולכן הוגשה התביעה.

ה.         כתב התביעה מוגש נגד שתי הנתבעות, שכן התובעת אינה יודעת מהם היחסים העסקיים והארגוניים בין הנתבעות ומהם ההסדרים ביניהן לגבי אישור עסקאות והפקדת שוברים. אולם, אין מחלוקת, כי קיבלה אישור לעסקה והפקידה את שובר העסקה במועד.

ו           הנתבעות או מי מהן התרשלו ולא נהגו כפי שחברת סליקה ו/או מנפיקה סבירה הייתה נוהגת ו/או לא נקטו באמצעי זהירות מתאימים ו/או הפרו חובה חקוקה והנסיבות מתיישבות יותר עם המסקנה, שהנתבעות לא נקטו זהירות סבירה ונהגו ברשלנות. בין היתר התרשלו בכך כאשר הודיעו לתובעת על ביטול העסקה וחיובה למעלה מחודשיים לאחר ביצוע העסקה.

לכתב התביעה המתוקן צורף תצהיר אימות של מר שמעון בוקובזה בו נאמר, שהעובדות שבכתב התביעה הן בידיעתו האישית.

2.         הנתבעת 1 (להלן - לאומי קארד), תאגיד עזר בנקאי העוסק בהנפקת כרטיסי אשראי וסליקת עסקאות המבוצעות באמצעות כרטיסי אשראי, הגישה כתב הגנה מתוקן בו נאמר, כדלהלן:

א.         ביום 15.5.00 או בסמוך לכך נחתם בין אלפא קארד לתובעת "הסכם בית עסק" ובמהלך חודש מאי 2000 הומחו כל הסכמי בית העסק של אלפא קארד ללאומי קארד. לאומי קארד נכנסה לנעליה של אלפא קארד, לרבות בהסכם בית העסק נשוא התביעה.

ב.         בהתאם להסכם, חב' לאומי קארד, הסולק, מזכה את התובעת, בית העסק, בתנאים מסוימים, בגין עסקאות שביצעו אצל התובעת באמצעות כרטיסי אשראי מסוג "ויזה". במועד חתימת ההסכם הייתה "תקרת בית העסק" אצל התובעת, דהיינו - סכום העסקה אשר מעליו חובה על התובעת לפנות ללאומי קארד לקבלת אישור, 1,200 ש"ח. ביום 20/6/00 או בסמוך לכך, שונתה התקרה התובעת והועמדה על סך 700 ש"ח.

ג.          התובעת פנתה ביום 27/6/00 לויזה כ.א.ל ולא ללאומי קארד, בבקשה לאישור עסקה בסך 28,000 ש"ח, אשר הייתה עתידה להתבצע באמצעות כרטיס אשראי, אשר הונפק על ידי לאומי קארד (להלן - הכרטיס, העסקה בהתאמה), כעולה מכתב התביעה. באותו יום בוצעה העסקה.

ד.         על פי התיעוד המתנהל אצל לאומי קארד, רק למחרת, ביום 28.6.00, נקלטו אצלה שתי פניות מאת התובעת, בבקשה לאשר את העסקה ובתגובה להן נשלחו לתובעת שתי הודעות סירוב. העסקה שודרה ביום 28/6/00, באופן מקוון באמצעות נקודת מכירה אלקטרונית (להלן - POS ), המוצבת בבית העסק ובה מותקנת תוכנת מחשב. הדבר נעשה על ידי הקלדת מספר הכרטיס ולא על ידי העברת הכרטיס פיזית ב- POS.

ה.         התובעת העבירה את העסקה ללאומי קארד, בכדי לקבל זיכוי בגינה. לאומי קארד זיכתה את התובעת בסכום העסקה וחייבה את ויזה כ.א.ל., מנפיקת הכרטיס, באותו הסכום. על פי מערכת כרטיסי האשראי מסוג "ויזה" הסולק מחייב את המנפיק בסכום העסקה והמנפיק מחייב את מחזיק הכרטיס, בתנאים מסוימים בגין חיובים שהגיעו לידיו, המעידים על עסקאות שבוצעו על ידי מחזיק הכרטיס באותם בתי - עסק.

ו.          לימים, חייבה ויזה כ.א.ל. את לאומי קארד בסכום העסקה, ככל הנראה, עקב הכחשת מחזיק הכרטיס את ביצועה של העסקה. לפיכך, לאומי קארד חייבה את התובעת בסכום העסקה.

ז.          התובעת ביצעה את העסקה, תוך הסתמכות, לטענתה, על אישורה של ויזה כ.א.ל. שלא הייתה מוסמכת לתת לה אישור לעסקאות הנסלקות על ידי לאומי קארד. בכך הפרה התובעת את הוראות סעיפים 10 ו- 14 להסכם.

ח.         מבחינת הנתבעת, העסקה הייתה "עסקה במסמך חסר", כהגדרתה בהסכם, בה לא נכח הלקוח בעת מכירתה, (קרי, ביום 28/6/00), לא הועבר כרטיסו של הלקוח ב- POS וכעולה מנספח ג/2, הלקוח לא חתם על גבי שובר העסקה.

ט.         בעקבות חיובה של לאומי קארד על ידי הנתבעת 2 בסכום העסקה, הייתה רשאית לחייב את התובעת בסכום העסקה, מכוח זכותה על פי דין ולפי סעיפים 24 ו- 26 להסכם. לאומי קארד אינה חייבת דבר וחצי דבר לתובעת בגין מחדליה ו/או מעשיה הפסולים.