פסק-דין בתיק א 12750/07

העובדות

1.         הנתבעת הייתה בעלת זכויות החזקה והבעלות בבית מלון בזיכרון יעקב הידוע בשם "גני כרמל" (להלן "המושכר"). התובעת "נוף פסגות בע"מ" הינה חברה פרטית שעסקה במלונאות.

2.         ביום 29.6.05 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות לפיו שכרה התובעת את המושכר לתקופה של שישה חודשים, במהלכם הופטרה השוכרת מתשלום דמי שכירות, אך התחייבה לשאת במלוא עלויות החזקת המושכר לרבות תשלום מיסים, אגרות, שכרו של מנהל הבית וביטוחים (להלן " הסכם השכירות").

3.         להבטחת קיום התחייבויות התובעת על פי ההסכם, הפקידה האחרונה בידי הנתבעת ערבות בנקאית משוכה על ידי בנק הפועלים בסכום של 400,000 ש"ח, שזמן פקיעתה 31.3.06 (להלן " הערבות").

4.         במועד המוסכם, דצמבר 2005, פינתה התובעת את המושכר.

5.         במכתבה מיום 22.3.06 דרשה הנתבעת מהתובעת כי תסלק לאלתר את החובות  שנותרו רובצים על המושכר בסך כ-230,000 ש"ח (להלן " מכתב הדרישה").

            ב-27.3.06 שלחה הנתבעת לבנק הפועלים דרישה לחילוט הערבות במלוא סכומה.

6.         התובעת דרשה מהנתבעת כי תשיב לה את יתרת הערבות המחולטת בין סכום הערבות המחולטת אך דרישתה סורבה. התביעה הוגשה להשבת ההפרש בסכום של 170,000 ש"ח.

טענות הצדדים

7.         התובעת טענה כי לא הפרה את ההסכם משום שעמדה לזכות הנתבעת ערבות שכיסתה את סכום החוב.

8.         עוד נטען על ידי התובעת כי הנתבעת ניהלה את המו"מ, קודם לכריתת הסכם השכירות בחוסר תום לב, שהביא את התובעת לקריסתה ואת מנהלה לפת לחם, וכי אין היא, הנתבעת, זכאית לקבוע באורח חד צדדי כי קמה לה הזכות לפיצויים.  

9.         לטענת התובעת לא נגרמו לנתבעת כל נזקים בגין אי תשלום החוב, וכי הפיצויים המוסכמים שנקבעו על ידי הצדדים בהסכם השכירות אינם סבירים, בין היתר משום היות התנאי בהם נקבעו- "תניה גורפת".

10.       לשיטתה של התובעת- בשל כל אלו הינה זכאית להשבת ההפרש בין סכום הערבות הבנקאית, לסכום  החוב.

11.       הנתבעת טענה כי התובעת הפרה את ההסכם בכך שלא עמדה בתשלומי הארנונה במועדם וכי היתרה מתוך הסכום שמומש יועדה לתשלום חלקי של הפיצוי המוסכם, אשר הועמד בהסכם השכירות על סכום של 500,000$.

12.       לעניין הפיצויים המוסכמים טענה הנתבעת כי שוויו של הנכס (אשר נמכר, לאחר תקופת השכירות, ב-20 מיליון דולר), גובה תשלומי הארנונה בסך 50,000 ש"ח לחודש, ותשלומי אחזקה נוספים בסך 15,000 ש"ח לחודש, כמו גם גובה הנזקים העלולים להיגרם עקב אי פינוי המושכר במועד, מעידים על סבירות סכום הפיצוי המוסכם.

            עוד טענה היא כי ממילא הסכום שנותר בידה לאחר סילוק החוב הינו 8% מסכום הפיצוי המוסכם בלבד וכי לנוכח מצבה הכלכלי של התובעת, וויתרה על היתרה.

ההסכמה הדיונית

13.       בהעדר מחלוקת עובדתית הסכימו הצדדים לוותר על הגשת תצהירים ושמיעת עדויות. גם אם כללה התובעת בסיכומיה טענות עובדתיות חדשות, כפי שטענה הנתבעת, לא חזרו הם מההסכמה הדיונית כי ניתן להכריע בסוגיה המשפטית לאחר הגשת סיכומים על פי כתבי בי-דין ונספחיהם.

 דיון והכרעה

14.       אין להתעלם מכך שהתובעת זכתה להחזיק במושכר במשך ששה חודשים, ללא תשלום דמי שכירות. העובדה, כי בדיעבד התגלה ש"אין סיכוי לכסות את הוצאות הניהול", אם אמנם נכונה היא, איננה מצביעה אלא על טעות בכדאיות העסקה, ותו לא.

15.     התובעת מודה כי ביום משלוח מכתב הדרישה רבץ על המושכר חוב ארנונה בסכום של 204,585 ש"ח וכי בגין צריכת חשמל, שירותי טלפון ושירותי גינון, נותרה חייבת סכום של 25,867.61 ש"ח, לאחר ששיק שמשכה לפקודת הנתבעת ביום 15.3.06, חולל מחמת חוסר כיסוי בחשבונה.