פסק-דין בתיק א 126923/00

1. עסקינן בתביעה לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן - "חוק הפיצויים"), שהגיש התובע בגין תאונת "פגע וברח" בה היה מעורב כהולך רגל ביום 26.6.98. התביעה הוגשה כנגד קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, בהתאם להוראות סעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים, שכן לתובע לא ידועים פרטי הרכב הפוגע, בעליו והנהג שנהג ברכב במועד התאונה.

2. הנתבעת (להלן - "קרנית") כפרה באירוע התאונה ובנסיבותיה. לטענתה, התובע כלל לא נפגע ב'תאונת דרכים', כהגדרתה בחוק הפיצויים. עמדת הנתבעת הייתה, כי לאור עברו הפלילי של התובע, מדובר ככל הנראה בחיסול חשבונות בין עבריינים, ואם בכלל היה מעורב רכב באירוע בו נפגע התובע, הרי עסקינן ב'תאונה במתכוון' שאינה עונה להגדרת 'תאונת דרכים' בחוק הפיצויים.

3.       שאלת החבות

אירוע תאונתי ייחשב כ'תאונת דרכים' אם מדובר ב'מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה'. בסיפא להגדרת המונח "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים, נקבעה חזקה ממעטת לפיה "מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי", אינו מהווה תאונת דרכים. חזקה ממעטת זו המחריגה את "התאונה המכוונת" מן ההגדרה של 'תאונת דרכים' שבחוק, נותנת תוקף למבחן התעבורתי, ומוציאה מתחולת חוק הפיצויים סיכונים בהם השימוש ברכב נעשה ככלי לגרימת נזק ולא לצרכים תחבורתיים [ע"א 2199/99 עיזבון המנוח עודד לזר נ' רשות הנמלים, פ"ד נו(1) 938]. הנטל להוכחת התקיימות החזקה הממעטת מוטל על הטוען לתחולתה [רע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' דניאל עסאם, (4.4.07)]. רף ההוכחה הנדרש הוא של מאזן ההסתברויות, וביישומו יש להתחשב בנסיבות המקרה, במהות הטענות ובחומרתן, כאשר על בית המשפט לבחון את התרחישים האפשריים, את הגרסאות המובאות בפניו ואת התשתית הראייתית. באם בסופה של בחינה זו שוכנע בית המשפט כי תרחיש התאונה המכוונת הוא התרחיש שיש בו כדי לתת הסבר לראיות שהוצגו, יקבע כי התאונה באה בגדרה של החזקה הממעטת [ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' לידאווי, תק-על 2002(3) 2877 (2002)]. אולם כדי שיחול תרחיש זה, על התובע תחילה, לשכנע את בית המשפט כי אכן היה מעורב רכב כלשהו בתאונה דנן.

4.         לאורן של הלכות אלו, תבחן התשתית הראייתית שהונחה בפני להוכחת נסיבות התאונה, ותבחנה השאלות אם הצליח התובע להוכיח כי אכן היה רכב מנועי מעורב בתאונה, ואם כן - אם הרימה הנתבעת את נטל השכנוע המוטל עליה, לפי מאזן ההסתברות, להוכיח כי התאונה בה נפגע התובע הינה 'תאונה במתכוון', ועל כן חלה החזקה הממעטת, ודין התביעה נגד קרנית להדחות.

5.         מטעם התובע, הובאו 4 עדים, אך פרט לתובע, שהיה מעורב בתאונה, העדים האחרים, אף ששהו בסמיכות זמן ומקום לתאונה, לא היו עדי ראייה לה. הנתבעת לא הביאה עדים לעניין זה.

            נעבור ונבחן את העדויות שהוצגו מטעם התובע, בהתייחס לאירוע התאונה.

6.         עדות התובע

            גרסת התובע לאירוע התאונה מופיעה ב-3 מקורות שונים: בתצהיר העדות הראשית מיום 10.5.2004. במכתב שכתב לקרנית בסמוך לאחר התאונה (ללא תאריך) שסומן נ/12, ובחקירתו הנגדית בבית המשפט שהתקיימה ביום 9.11.05.

תצהירו של התובע די לאקוני. וכך מתאר התובע את אירוע התאונה (סעיפים 1 ו-2 לתצהיר העדות הראשית): " ביום 26.6.98 בשעה 18:30 לערך, ברח' קפלן בפתח תקווה, הלכתי לתומי כשלפתע רכב, אשר פרטיו ופרטי נהגו אינם ידועים לי, פגע בי, וכתוצאה מכך נפצעתי. הרכב ברח מהמקום". התובע לא מסביר היכן הלך, אם ירד מן המדרכה, הלך על הכביש, אם התאונה ארעה תוך הליכה לצד הכביש או תוך כדי חצייתו. התובע, שהיה לבדו בעת אירוע התאונה, נזקק לעזרה לאחר הפגיעה ועל כן, הוא ממשיך ומתאר בתצהירו כי " ממקום התאונה התקשרתי בטלפון סלולרי לחברתי חנה, שתרד מהבית לסייע לי. היא קראה לשכן, מר גילי, ושניהם ירדו למטה וסייעו לי לעלות הביתה. לאחר שנחתי מעט, ומר שמעון שמש, חברי ואח במקצועו הגיע לביתי לבקרני, הוא ראה את מצבי החמור והזמין עבורי אמבולנס, אשר הגיע לביתי ופינה אותי לחדר המיון בבית חולים בלינסון בפתח-תקווה".

            מכתבו לקרנית (נ/12) כולל קצת יותר פרטים. ממנו אנו למדים כי התאונה ארעה ביום ששי, לאחר סעודת השבת שסעד התובע בבית חברתו דאז אשר התגוררה ברחוב קפלן 37/4 בפתח תקווה: " הסיפור מתחיל בזה שירדתי מהבית טרם כניסת השבת, לעשות סיבוב רגלי על מנת להוריד את האוכל על ידי הליכה. בחוזרי מהטיול רגלי בחזית ביתה של חברתי.. ישנו מעבר חציה ברור ומסומן היטב. לפני רדתי מן המדרכה לכביש פניתי כה וכה. ראיתי כי הכביש פנוי. בצד שמאל שלי היה רכב לבן בנסיעה לכיוון שלי במרחק של 70-80 מ'. חציתי את הכביש ופתאום ספגתי חבטה. כשהתעוררתי היו לידי מספר אנשים בעלי שפה רוסית. שאלתי אותם, מה אני עושה על הרצפה? כמה זמן אני נמצא ברצפה? איך הגעתי למצב הזה?..". התובע לא העיד איזה תשובות קבל מהם. הוא בקש כי ימסרו לו את הטלפון הסלולרי שלו שנשמט מידו, התקשר לחברתו ובקש ממנה לרדת לעזור לו. במכתבו לקרנית חוזר התובע ומציין כי החברה הגיעה עם שכן, וביחד העלו אותו הביתה. אחר כך הגיע לבקרו אדם, שהתובע מכנה "אבי המאמץ" והלה הזמין אמבולנס פרטי שהוביל את התובע לבית החולים.

            לתובע לא היה הסבר, מדוע לא ציין בתצהירו כי התאונה ארעה בעת שחצה את מעבר החצייה שמול הבית.

            בחקירתו הנגדית, חוזר התובע ומתאר מה הרגיש בזמן התאונה (עמ' 17 שורה 17-18): " אני קבלתי את המכה, נזרקתי ברצפה. כשפקחתי את העיניים הייתי המום. עמדו לידי 3 אנשים מבוגרים, 2 נשים וגבר אחד. הם באו לעזור לי. הרגשתי את הכאב בירך ימין... לא תיארתי לעצמי שזה עד כדי כך חמור. חשבתי שזה רק מכה, וקודם כל אמרתי - תגיע הביתה". בחקירה הנגדית נוספו גם פרטים נוספים על התובנות שהיו התובע בעקבות התאונה. התובע ניסה להבין כיצד ועל ידי מי נפגע (עמ' 11 שו' 13-15): " כשקרתה התאונה היה לי הרבה זמן למחשבה. ישבתי וחשבתי מאיפה זה קרה, התרחש - מה היה פה. חשבתי, אולי אבא נתן לבן שלו לרחוץ את האוטו והבן עשה סיבוב, פגע בי וברח. אולי שיכור פגע בי. אין לי הסתבכויות עם אנשים, אני לא מסוכסך עם אנשים, אולי אדם נסע באוטו ובכלל לא הבחין שפגע בי..". ולמרות שלא היה לתובע כל סכסוך עם מאן דהוא, מודה התובע כי זה טבעי לחשוד, זה לגיטימי (עמ' 16 שורה 1). " כל אחד היה חשוד בפוטנציה" (עמ' 18 שורה 29) לתאונה במתכוון, והוא אפילו הפעיל 'מודיעין' מטעמו (עמ' 15 ש' 28), כדי לשלול מעורבותם של אנשים מסוימים בתאונה (עמ' 19 ש' 1-2).

            חרף העובדה, שמדובר בשעת אחר צהריים, אור מלא, ביום ששי ברחוב ראשי למדי בפתח תקווה, כאשר היו אנשים ברחוב - והא ראיה אותם עוברי אורח שנגשו לתובע וסייעו בידו להזעיק עזרה, התובע לא טען באף מקום בחקירתו, כי נאמר לו על ידי אותם עוברי אורח כי נפגע מרכב חולף, שנמלט מהמקום. התובע לא העיד כי שמע את הרכב מאיץ לקראתו, מן המקום שבו הבחין בו התובע לטענתו, כאשר פנה לחצות את מעבר החצייה, ועד שנפגע. התובע לא שמע אותו מאיץ כדי להימלט מהמקום. לא ברור, מדוע התובע התעקש להגיע לביתו דווקא, כאשר ברור שנפגע באופן שלא יכול היה בכוחות עצמו להתנייד, לא בקש להזעיק משטרה או אמבולנס.

7.         אין זה האירוע היחיד בו ניסה התובע לייחס נפילה שלו ברחוב לתאונת 'פגע וברח'. משנשאל התובע, אם גם ביום 5.1.2003 היה מעורב בתאונת 'פגע וברח' כהולך רגל, העיד (עמ' 9 שורה 9-10): " ב-2003 אני הלכתי ברחוב, קבלתי סחרחורת, נפלתי. מהחבטה שמצאתי את עצמי ברצפה אמרתי שבטח אוטו פגע בי. אנשים ברחוב אמרו שאף אחד לא פגע בי ושאני נפלתי. אני לא זכרתי מה בדיוק היה שם בגלל זה אמרתי שאוטו פגע בי".

8.         עדות התובע לגבי נסיבות התאונה לא הייתה משכנעת. למרות היכולת הורבלית הגבוהה של התובע, הוא נמנע בתצהירו לתת פרטים לגבי נסיבות אירוע התאונה, דבר תמוה בנסיבות העניין, במיוחד כאשר התובע מודע להכחשת האירוע על ידי הנתבעת. תצהירו כל כך לאקוני, שחסרונם של הפרטים ממש זועק ממנו. לתובע לא היה כל הסבר, מדוע פרטים שהיו לכאורה בידיעתו, והם חשובים להבנת נסיבות התאונה, לא פורטו על ידו בתצהיר. כך, למשל, הטענה כי התאונה ארעה בעת שחצה במעבר חציה מול ביתו, נולדה רק במהלך החקירה הנגדית, כשהתובע הבין כי יקשה לקבל את טענתו כפי שפורטה בתצהירו כי אדם ההולך לתומו ברחוב ראשי בפתח תקווה, נפגע מרכב חולף. גם התנהגותו של התובע לאחר האירוע, אינה עולה בקנה אחד עם התנהגותו של אדם סביר, אשר נפגע מרכב חולף. בחקירתו הנגדית העיד התובע, כי שאל את האנשים דוברי הרוסית, שהגיעו אליו, מה אירע לו. מכאן נלמד, כי התובע לא ידע בזמן אמת מה קרה וכיצד נפגע. הוא לא זכה מהם לתשובה. כיצד, אפוא, נולדה הטענה כי נפגע מרכב חולף?- בדיוק באותה דרך בה נולדה הטענה, כי נפגע מרכב חולף בתאונת 'פגע וברח' בשנת 2003, טענה שהתבררה כבלתי נכונה.

9.         משעדות התובע לא שכנעה באשר לטענה, כי התובע נפגע מרכב חולף בתאונת 'פגע וברח', האם יש בעדויות האחרות שהובאו מטעמו כדי להשלים את החסר להוכחת הטענה כאמור?

10.        עדותה של טיירי חנה

            טיירי חנה הייתה חברתו של התובע במועד אירוע התאונה. העדה לא הייתה עדת ראיה לתאונה, והיא הייתה בדירתה, שהינה דירה עורפית, שלא ניתן ממנה לראות את הרחוב בו הלך התובע.

            תצהירה של טיירי חנה, לגבי נסיבות התאונה, הינו בבחינת עדות שמיעה, שב"כ הנתבעת התנגד לה (עמ' 4 שו' 4) ועל כן איננה קבילה. לגבי דברים שקלטה בחושיה, העידה בתצהירה: " התאונה ארעה ליד ביתנו, בו התגוררנו יחד, אני וצבי, ומיד לאחר התאונה, התקשר אלי צבי מהטלפון הסלולרי ובקש ממנו כי ארד לסייע לו משום שהוא נפגע בתאונת דרכים. קראתי לשכן, מר גילי, ושנינו ירדנו למטה. ראיתי את צבי מוטל על הכביש, ואני וגילי עזרנו לו לעלות הביתה".