פסק-דין בתיק א 1263/05

1.         במועדים הרלוונטיים לתביעה זו ניהל התובע חשבון בבנק הדואר שמספרו 8860268. בחשבון זה הופקדה מדי חודש קצבת נכות אותה קיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי עקב נכות בשיעור 75% שהוכרה לו על ידי המל"ל, והנובעת ממחלת נפש ממנה הוא סובל.

2.         במהלך חודש יוני 2004 גילה התובע להפתעתו כי משך חודשים ארוכים משך אלמוני את סכום הגמלה הנ"ל שהופקדה בחשבונו במזומן מסניף בנק הדואר בנצרת עילית. התובע הגיש תלונה במשטרה אשר פתחה בחקירה וכן הודיע להנהלת הבנק על מעשה המרמה.

3.         בתביעתו עתר התובע לחייב את הנתבעת בהשבת הכספים שנגנבו מחשבונו, מאחר ולדבריו נעשה הדבר עקב רשלנותה הבלעדית של הנתבעת אשר התירה משיכת הסכומים ללא שבדקה באופן יסודי ומעמיק את זהות המושך ומבלי שדאגה לוודא כי מדובר בתובע או  מי  שהוסמך על ידו כדין.

4.         בפתח הדיון שהתקיים בפניי ביום 22.02.06 הודיעו ב"כ הצדדים כי אין ביניהם מחלוקת לגבי כך שהמשיכות שנעשו מחשבונו של התובע שלא כדין התבצעו בין החודשים דצמבר 2002 - יוני 2004 והסתכמו בסך כולל של 40,460 ש"ח וכי לא התובע הוא זה שביצע משיכות אלו.

            לנוכח הסכמות אלו, נותרו למעשה לדיון שתי טענות הגנה עיקריות שהעלתה הנתבעת - האחת טענתה כי התובע היה מעורב בדרך כלשהי במעשה המרמה והאחרת כי לתובע רשלנות מכרעת המתבטאת, בין היתר, בכך שלא הודיע לנתבעת אודות איבוד תעודת הזהות שהחזיק.

5.         בטרם אדון בטיעוני הצדדים, אני רואה להפנות לכך שהנתבעת נכנסה תחת רשות הדואר אשר היתה הנתבעת המקורית בתיק דנא. ביום 01.03.06 הפכה רשות הדואר לחברה ממשלתית מכח תיקון של חוק רשות הדואר, התשמ"ו - 1986.

6.         בין אם בנק הדואר הינו מוסד בנקאי לכל דבר ועניין ובין אם מדובר בגוף שאינו ככל בנק במובן המקובל בציבור, כפי שטענה הנתבעת, אין חולק כי חלה עליו חובת זהירות ונאמנות ביחסיו עם לקוחותיו. סעיף 2 לחוק בנק הדואר, התשי"א - 1951 מונה את המטרות והסמכויות של הבנק ובכללם קבלת פיקדונות נושאי ריבית, קבלת כספים לחשבון, החזקתם, העברתם וסילוקם, העברת כספים באמצעות המחאות כסף והמחאות דואר וכיוצ"ב פעולות בנקאיות. משכך, ברי כי בהחזיקו כספים בעבור לקוחותיו המנהלים אצלו חשבון בנקאי, מוטלת על הבנק חובת זהירות וחובת נאמנות כנדרש ביחסי בנק - לקוח.

7.         מטעם הנתבעת העיד מר משה טולדנו אשר שימש כסוכן דואר עצמאי ואפשר את משיכת הכספים מחשבונו של התובע. בתצהירו (נ/1) העיד כי במועד הרלוונטי במהלך עבודתו כסוכן דואר, נגש אליו אדם שהזדהה באמצעות תעודת זהות נושאת שמו ומספר זהותו של התובע. אותו אדם ביקש למשוך את הקצבה החודשית שנתקבלה בחשבונו של התובע שהתנהל בבנק הדואר. לדברי העד, לאחר שבחן את תעודת הזהות ומצא כי האדם שהתייצב מולו זהה לתמונה המופיעה בה ובדק כי פרטי בעל התעודה זהים לפרטי החשבון בבנק, החתים את המושך על טופס משיכת מזומנים, בדק את התאמת החתימה לדוגמת החתימה בבנק וכשנתחוור לו כי כל הפרטים תואמים, שילם לו במזומן את סכום הקצבה שביקש למשוך. כך מדי חודש בחודשו התייצב אותו אדם ומשך את הקצבה מחשבונו של התובע.

            אלא שבחקירתו הנגדית הודה הסוכן כי כלל לא בדק את חתימת המושך ולא השווה אותה עם דוגמת החתימה שמסר התובע "אתה שואל איך אני מזהה אדם שנכנס למשוך באמצעות שובר ואני משיב שעם תעודת זהות. אני נכנס למחשב והמחשב עונה לדרישות באמצעות תעודת זהות ואני מאשר את המשיכה... אני מאמת את מספר תעודת הזהות שלו ואם זה אדם חדש, אני בודק את החתימה שלו באמצעות המחשב... אתה שואל אם  יש לי  בסניף שלי, סניף דרום, במחשב או בניירת דוגמת חתימה של כל בעלי החשבון בבנק הדואר ואני משיב שהיום כן. לפני כמה שנים לא היה... עד משיכות של סכום של 3,000 ש"ח לא היינו צריכים בכלל לאמת חתימות. היינו מאמתים את החתימה אבל לא היה במחשב. היינו צריכים לפקסס לבנק הדואר בירושלים ואז מקבלים תשובה אם זה חיובי או שלילי" (עמ' 5 שורה 3 לפרוטוקול).

בהמשך חקירתו סתר העד את עצמו מספר פעמים כאשר פעם טען כי בדק את דוגמת החתימה ופעם שלל בדיקה שכזו "אתה מפנה לתצהירי שם אמרתי שבשלב מסויים הוא רכש את אמוני והפסקתי לבדוק תעודת זהות ואני משיב שזה לא נכון. תעודת זהות בדקתי אבל לא נכנסתי לדוגמת חתימה. אחרי זמן מסויים היה לי במחשב  את דוגמת החתימה והייתי נכנס לדוגמת החתימה שלו באמצעות תעודת הזהות שלו. האמת שלא הייתי בודק לו דוגמת חתימה כי הוא רכש את אמוני כבר הרבה זמן" (עמ' 5 שורה 25 לפרוטוקול).

8.         התמונה המצטיירת מדבריו הנ"ל של העד טולדנו הינה כי לא נעשתה כל בדיקה לאימות חתימת המושך והשוואתה עם דוגמת חתימתו של התובע אשר היתה ברשות הבנק. השוואה ויזואלית פשוטה בין שתי החתימות היתה מלמדת על שוני ניכר ביניהן והיתה צריכה לעורר חשדו של פקיד הבנק. העד טולדנו נאלץ להודות בחקירתו הנגדית, לאחר שראה את ההבדלים בין החתימות, כי אם היה רואה זאת בזמן אמת לא היה מאפשר משיכת הכסף (עמ' 6 שורה 13 לפרוטוקול).

9.         למעשה, הבדיקה היחידה שעשתה הנתבעת על מנת לוודא כי מי שמשך את הכספים מחשבון התובע הינו בעל החשבון, התמצתה בבדיקת תעודת הזהות. הואיל ואין חולקין כי לא התובע הוא אשר התייצב בפני פקיד הבנק, לא ברור כיצד לא הבחין הלה כי האדם העומד מולו אינו זהה לבעל התעודה, על-פי התצלום שבה. לא הובאה כל ראיה לכך שנעשה מעשה זיוף מתוחכם אשר כלל החלפת התמונה בתעודת הזהות בתמונתו של הנוכל אשר משך את כספי התובע. אילו טרחה הנתבעת לצלם את תעודת הזהות, אפשר והיה בידה להוכיח כי נפלה קורבן לתחבולה מתוחכמת של גנב מקצועי. בהעדר כל ראיה לעניין זה, אין בידי לקבוע כממצא כי נעשה שימוש בתעודת זהות מזוייפת שתמונתו של הנוכל הושתלה לתוכה. משכך, מתבקשת המסקנה כי פקיד הבנק אפשר את משיכת הכספים בהיסח הדעת, מבלי שבדק לעומק את התעודה והשווה את התצלום שבה עם האדם הניצב מולו.

10.        בהקשר זה אני רואה להפנות לכך שבחקירתו הנגדית העלה עד הנתבעת מר טולדנו גרסה משונה בנוגע להיכרותו עם הנוכל. לדבריו, לאותו אדם שמשך את כספי התובע יש קצבה מביטוח לאומי המתקבלת על שמו אותה הוא נהג למשוך בסניף (שורה 5 עמ' 19 ו- 21 לפרוטוקול). עוד אישר העד כי כאשר אותו אדם התחיל למשוך את הקצבה בסניף בנק הדואר, הוא כבר היה מוכר לו (שורה 23). בהמשך הוסיף בהתייחס לאותו אדם "אני מכיר אותו הוא בא במשך הרבה זמן והוא כמו בן בית" (שם בשורה 28).

בחקירתו החוזרת ניסה ב"כ הנתבעת להבהיר סוגיה זו, ללא הצלחה יתרה.  העד עמד על כך שאותו אדם אשר משך כספים מחשבונו של התובע, ניהל גם חשבון בבנק הדואר על שמו (עמ' 6 שורה 28 לפרוטוקול). לבסוף, לאחר שהסתבך בגרסה התמוהה שמסר,  השיב "אין לי מושג איזה כסף הוא משך כשהוא התייצב אצלי בסניף. אני נכנסתי לחשבון הלקוח שהוא נתן לי, זה החשבון של התובע וזו המשיכה היחידה שהוא עשה אצלי" (עמ' 7 שורה 4 לפרוטוקול).

גרסתו של העד לעניין היכרותו עם הנוכל תמוהה ביותר וגובלת בתרחיש קפקאי. אני נכון לקבל את טענת ב"כ הנתבעת כי העד הנ"ל התבלבל והשתבשו עליו הדברים בעמדו על דוכן העדים. יחד עם זאת, קביעה זו מובילה מאליה למסקנה כי אין לסמוך על דבריו ואין לבסס ממצא על פיהם.

11.        על יסוד האמור לעיל, אני רואה לקבוע כי הוכחה רשלנות מצד הנתבעת, בכך שאפשרה משיכת הכספים מחשבונו של התובע משך תקופה ארוכה, מבלי לעמוד על זהות המושך ומבלי לוודא באופן רציני, כמתחייב, כי הינו בעל החשבון או מי שהוסמך על ידו.  בדיקת תעודת הזהות לבדה, באופן חובבני כפי שנעשתה, ללא השוואת חתימת המושך עם דוגמת החתימה המצויה בידי הבנק, מצביעה לגבי דידי על התרשלות בניהול חשבונו של התובע.

12.        בהקשר זה אציין כי לאחר שגילה התובע את דבר ההונאה, הוא פנה בכתב אל הנתבעת והעמידה על כך בציינו כי הוגשה על ידו תלונה למשטרה. על אף שפניה זו נתקבלה בבנק ביום 23.06.04 (ראו סעיף 3 לתצהירה של הגב' שוש אשר מטעם הנתבעת - נ/3), הנה אפשר הבנק משיכה נוספת של אותו נוכל שנעשתה חמישה ימים מאוחר יותר, ביום 28.06.04. עובדה זו מצביעה יותר מכל על הקלת הראש שבה נהגה הנתבעת בניהול חשבונו של התובע. לא יעלה על הדעת שמוסד בנקאי המופקד על כספו של הציבור, יאפשר כדבר הזה. שומה היה על הנתבעת לפעול מיידית, באופן נחוש, נמרץ ומקצועי למנוע הישנות מעשה המרמה, לכל הפחות לאחר המועד שבו הדברים הובאו לידיעתה. הדעת אינה סובלת שמוסד בנקאי יקבל פניה של לקוח המודיעו כי נעשה בחשבונו מעשה נוכלות, והבנק יעצום עיניים ויאפשר הישנות המעשה מבלי לנקוף אצבע.

13.        הנתבעת טענה כי נסיבות המקרה מצביעות על מעורבותו של התובע במעשה המרמה. בהקשר זה הפנתה לכך שהתובע, הסמוך על שולחנו של אחיו וזקוק מן הסתם לקצבה החודשית, לא טרח לקבל את הכספים המגיעים לו משך תקופה ארוכה. אכן התנהלותו של התובע מעוררת תמיהה. נכון הוא שבמהלך התקופה שבה נמנע ממשיכת הכספים, אשר נמשכה כ- 19 חודשים, הוא היה מאושפז במוסדות לבריאות הנפש כשמונה חודשים "אושפזתי בטירה ובשער מנשה. בטירה אושפזתי למשך חודשיים בערך ובשער מנשה למשך חצי שנה" (עמ' 8 שורה 17 לפרוטוקול). חרף זאת, לא ברור מדוע לא נמשכו הכספים במהלך החודשים בהם לא היה התובע מאושפז. זאת על אף שכאמור היה סמוך על שולחנו של אחיו, והיה זקוק, אף על פי הודאתו, לכספי הקצבה לצורך רכישת תרופות.

            יחד עם זאת, אין בתהייה זו לבדה כדי להרים את הנטל המוטל על הנתבעת להוכחת מעורבותו של התובע במעשה הנוכלות. ההלכה הפסוקה מורה כי צד המבקש לייחס ליריבו מעשה פלילי, חייב להמציא תשתית ראייתית איתנה שתעמוד ביחס לחומרת החשדות שהוא מעלה. לא מדובר ברף הוכחה שונה, כי אם ביישומו של רף ההוכחה של מאזן ההסתברויות, בהתחשב בנסיבות המקרה, במהות הטענות וחומרתן (ראו: ע"א 7516/02 ד"ר פישר נ' יוכמן, תק-על 2005 (2), 81 ; ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' לידאווי תק-על 2002 (3), 2877 ; ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פד"י מ (1), 595).