פסק-דין בתיק א 1251/03

1.       רקע:

התובעים הינם בעל ואשה, אשר לטענתם, בשנת 1978 קיבל על עצמו הנתבע, שהיה בכל מועד רלוונטי לתביעה זו עו"ד וחבר בלשכת עוה"ד, לייצגם בהתקשרות חוזית עם בני הזוג מנטל רינה וחיים (להלן: "מנטל"), לרכישת הזכויות בדירה המצויה בסמטת רודן 4 בחיפה. לטענת התובעים, הנתבע התחייב לבדוק את זכויותיהם של מנטל בדירה ולערוך חוזה למכר הדירה כולל קבלת יפוי כח בלתי חוזר וכל הנדרש להעברת הזכויות בדירה על שמם. לטענתם, ביום 20.07.1978 לאחר שהנתבע אישר להם, כי הזכויות בדירה שייכות למנטל וכי על הדירה רובצת משכנתא שיהא עליהם לשלמה, נכרת חוזה הרכישה לפיו רכשו התובעים את זכויות החכירה בדירה ממנטל בסכום של 140,000 לירות.

התובעים טוענים, כי שילמו את מלוא המשכנתא שרבצה על הדירה והתגוררו בה באופן רצוף מאז שנת 1978 ועד היום, תוך שהם מאמינים כי זכויות החכירה נרשמו על שמם וכי הינם רשאים לעשות בדירה מנהג חוכרים כולל מכירת זכויות החכירה בכל עת שיחפצו.

לטענתם, לאור התדרדרות במצבו הרפואי של התובע, הם פנו בשנת 1998 או בסמוך לכך לנסות למכור את דירתם, המצויה בקומה הרביעית בבניין ללא מעלית, אולם בשלב זה התברר להם כי הם אינם החוכרים הרשומים של הדירה. התובעים פנו אל הנתבע בניסיון לברר מה עלה בגורל טיפולו בהעברת הזכויות על שמם ואם יש בידיו יפוי כח, אולם לטענתם, הנתבע לא ענה לפניותיהם אלא רק הודיע טלפונית, כי אינו זוכר במה הדברים אמורים וכי אינו עובד עוד.

בחודש 11.01 עבר התובע ניתוח בו נכרתה רגלו ומאז הוא מרותק לכיסא גלגלים ואינו מסוגל עוד להגיע לדירתו. לפיכך, עבר התובע להתגורר בגפו בבית אבות, עד שיוכל למכור את דירתו ולרכוש דירה אחרת ללא מדרגות.

לטענת התובעים, לא רק שהנתבע לא השלים את רישום ההעברה ממנטל על שמם, אלא הוא כלל לא בדק, ככל הנראה, את זכויותיהם של מנטל בדירה, ואכן החוכר הרשום הוא החוכר הראשון בדירה, מר ניאנה יחזקאל, אשר נפטר בינתיים. לטענת התובעים, פניותיהם החוזרות לנתבע שישלים את רישום הזכויות בדירה על שמם- לא נענו, וכך גם המסמכים לביצוע ההעברה- לא נמסרו, ובלית ברירה הם הגישו תביעה לפסק דין הצהרתי בה"פ 312/02 בביהמ"ש המחוזי בחיפה, אשר בעקבותיה ניתן היה לרשום את הדירה על שמם, בכפוף לתשלום מס רכישה ומס שבח.

התובעים טוענים, כי הנתבע התרשל וגרם להם נזקים שונים, וביניהם הפסד הפרש ערך הדירה בין מחירה שעה שהתובעים ביקשו למכרה לבין מחירה כיום- סך של 80,000 ש"ח ומחיר עלות בית האבות בו שוהה התובע- סך של 60,000 ש"ח. כמו כן תבעו התובעים סך של 13,000 ש"ח בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד בשל הגשת המרצת הפתיחה לצורך סלילת הדרך לרישום זכויותיהם בדירה וכן סך של 50,000 ש"ח בגין עוגמת נפש.

הנתבע טען טענה מקדמית, ולפיה דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, שכן חלפו 25 שנה מיום עריכת החוזה עד יום הגשת התביעה דנן.

לטענת הנתבע, הוא הסכים לערוך חוזה התקשרות בין הצדדים, תוך שהוא מתריע בפניהם שנוכח קיומם של בעלים קודמים, שעדיין לא נעשתה העברת זכויות ביניהם בחברת שיכון עובדים, ומפאת מצבו הבריאותי הקשה, הוא אינו מסוגל לטפל בכל נושא ההעברות השונות. לפיכך, לטענתו, התובעים לקחו על עצמם את ביצוע והשלמת רכישת הדירה ותשלום המשכנתא.

הנתבע טוען, כי אכן עו"ד ארנון פנה אליו במכתב, שנשלח ביום 05.02.03 ולא 05.02.01, כפי שטוענים התובעים, וכי הוא השיב לו שאין ברשותו את כל החומר, אך הוא מוכן לפנות לביהמ"ש כדי לקבל פס"ד הצהרתי להעברת הדירה ע"ש התובעים. אך התובעים, אף על פי שהוגשה בקשה לקבלת פס"ד הצהרתי ולמרות פניית הנתבע לנשיא ביהמ"ש המחוזי לזרז את הטיפול בתיק, הגישו את התביעה דנן.

לטענת הנתבע, לא הייתה מצדו כל טעות, התרשלות או הזנחה וכי סוכם מפורשות שפרט להסכם שנערך בין הצדדים אין לו כל התחייבות כלפי התובעים או מי מטעמם וכי הוא התנה זאת מפורשות בזמן עריכת ההסכם וקיבל סכום זעום על עבודתו.

הנתבע טוען, כי במידה שנגרם נזק, הרי שהוא נגרם רק בשל רשלנות התובעים וחוסר המעש ואין לו כל חלק בכך.

לאחר כמה הזדמנויות שניתנו לתובעים וחלפו, הם הגישו באיחור חוות דעת לגבי הפרש ערך הדירה ומחיר עלות בית האבות. חוות הדעת לא הוגשו במסגרת ראיות התובעים, למרות החלטתי על כך. בהחלטתי מיום 26.12.04 הסבתי את תשומת הלב של התובעים לכך שהפרש ערך הדירה לא הוכח וכן גם הנזק הנתבע בסעיף 20ג לכתב התביעה. בישיבת יום 16.1.05, לאחר שב"כ התובעים הודיע שחוות הדעת אמורה להגיע לידיו במשך היום, ניתנה לו אפשרות להגיש חוות דעת תוך 21 יום. לא הוגשה כל חוות דעת ולכן ביום 13.3.05 החלטתי על קביעת התיק להוכחות, על בסיס העדר חוות דעת. חוות הדעת הוגשו לתיק בית המשפט רק ביום 4.5.05 ועקב אי הסכמת ב"כ הנתבע דנתי בכך ובהחלטתי מיום 15.05.05 קבעתי, כי חוות הדעת לא ישמשו כראיה מטעם התובעים בתיק זה, שכן הן הוגשו באיחור רב.

הנתבע הגיש תצהיר מטעמו , אך היות שלא הגיע לדיוני ההוכחות שנערכו ולא עמד בחקירה נגדית על תצהירו, קבעתי בהחלטתי מיום 07.06.05, כי לא אתחשב כראיה בתצהירו מיום 14.04.04. הנתבע ביקש ביטול ההחלטה וקיבלתי את בקשתו בתנאי שלא קוים. לפיכך, לא נקבע מועד נוסף להוכחות. 

2.       התיישנות:

אין חולק, כי ההסכם לרכישת הדירה נעשה ביום 20.7.78 וכי התביעה הוגשה ביום 6.1.03, לאחר קצת פחות מ- 25 שנה. בנסיבות אלה טען הנתבע להתיישנות התביעה. מכיוון שהתובעים לא התייחסו לשאלה זו בסיכומיהם, נתתי לתובעים אפשרות נוספת לטעון בענין זה. התובעים טענו שמדובר בתביעה שחלק מהעילה הוא הנזק, והנזק נגרם רק בשנת 98, כאשר ביקשו למכור את הדירה.  לכן, רק בשנת 98 החל מירוץ הזמנים לצורכי התיישנות. אני דוחה טענה זו. מהטיעון מובן שהעילה הנטענת היא רשלנות. במקרה זה חל סעיף 89 לפקודת הנזיקין שלשונו:

לענין תקופת-התיישנות בתובענה על עוולות - "היום שנולדה עילת  התובענה" הוא אחד מאלה:

(1)   מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו  מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל;

(2)   מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל  - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום  שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.