פסק-דין בתיק א 123420/01

1.         ביום 5.11.95 ארעה תאונת דרכים שעה שטרקטורון מסוג יאמאהא מ.ר. 2001024, עליו רכבו התובעת והנתבע מס' 1 (להלן - "הנתבע" או "גלעד"), צעירים כבני 15- 16 וחסרי רשיון נהיגה -  התהפך. התובעת נפגעה בגופה ונגרמו לה שברים באגן, בחוליות עמוד השדרה ובפנים.

2.         בתביעתה טוענת התובעת כי הנתבע נהג בטרקטורון במועד התאונה, ועל כן הגישה תביעתה נגדו ונגד קרנית, מכח חבותה על פי סעיף 12(א)(2) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975.

3.         הנתבע טוען כי התובעת היא זו שנהגה בטרקטורון במועד התרחשות התאונה, לאחר שהציגה בפניו מיצג לפיו היא בעלת נסיון רב בנהיגה בטרקטורונים ולכן הסכים שתנהג בטרקטורון, ועל כן אינו אחראי לפצותה על נזקי הגוף שאונו לה בתאונה.

4.         קרנית מצטרפת לטענתו של הנתבע כי התובעת היא זו אשר נהגה בטרקטורון במועד התרחשות התאונה ללא שהיה בידה רשיון נהיגה בר תוקף ותעודת ביטוח חובה, ועל כן אין באפשרותה להיפרע מן הקרן את נזקיה. עוד טוענת קרנית כי התובעת ידעה כי הטרקטורון נלקח על ידי הנתבע ללא רשות בעליו.

5.         קרנית מצידה הגישה הודעת צד ג' נגד הנתבע כמחזיק ומשתמש בטרקטורון בעת התאונה ונגד אביו - שהינו הבעלים של הטרקטורון על כי התיר את השימוש בו מבלי שיהא בידו ביטוח בר תוקף כנדרש על פי הדין.

6.         לאור המחלוקת בשאלת זהות הנוהג בטרקטורון, המשליכה על שאלת החבות, פוצל הדיון ונשמעו ראיות לעניין זה בלבד. החלטה זו מתייחסת איפוא, לשאלת החבות.

7.         גרסת התובעת

זיכרונה של התובעת בכל הקשור לארועים שסבבו את התרחשות התאונה מאד סלקטיבי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתצהירה. היא זוכרת כי הגיעה לבית חברתה המתגוררת במושב נהורה ושם פגשה בנתבע, אותו הכירה מבית הספר, שכן למד בשכבה מעליה. גלעד הגיע עם עוד שניים מחבריו. התובעת בקשה מגלעד כי יעשה לה סיבוב בטרקטורון. גלעד הסכים, והיא עלתה על הטרקטורון והתיישבה מאחוריו. היא זוכרת כי יצאו מביתה של החברה אורית, התובעת בקשה מן הנתבע כי לא יסע מהר. גלעד הודיע לה כי הם נוסעים ל"בוסתר" (משאבת מים המצויה 3-4 ק"מ מחוץ למושב) . תחילה ליוו אותם שני החברים ובהמשך הם עזבו והתובעת וגלעד המשיכו לבדם לכיוון ה"בוסתר", כשהם נוסעים בכביש צר.

8.         מנקודת זמן זו אין התובעת זוכרת מה קרה. אין היא זוכרת כמה זמן ארכה הנסיעה (סעיף 11 לתצהיר) ולא יודעת מה סיבת ההתהפכות. למרות זאת, בהבל פה אחד, מצהירה בסעיף 9 לתצהירה: " לא נהגתי ולא עשיתי את התאונה וגלעד לא הציע לי לנהוג ולא בקשתי ממנו לנהוג", ובסעיף 14 לתצהירה מוסיפה: " את הכרתי אבדתי זמן קצר לאחר שיצאנו ואינני זוכרת לא את השלב ולא את המקום. אני בטוחה שאני לא נהגתי את הטרקטורון מכיוון שלא הייתי מודעת כלל לרצון שכזה. כל שרציתי הוא שיסיעו אותי".

9.         למעשה תצהירה של התובעת, על הדברים שהיא זכרה ואלו שנמנעה מלזכור, משקפים את הודעתה הראשונה במשטרה שנגבתה ממנה 20 יום לאחר התאונה, פרט לעובדה נוספת אותה לא כללה בתצהירה, כי פגשה בגלעד יום לפני התאונה וכבר אז בקשה ממנו "סיבוב" אך הוא אמר לה כי נעל את הטרקטורון ועל כן סיכמו כי תגיע למחרת.

10.        המשטרה חזרה לתובעת וגבתה ממנה הודעה נוספת, ביום 18.10.96, הפעם תחת אזהרה כי היא חשודה בנהיגה בטרקטורון ללא רשיון נהיגה. בהודעתה השניה מציינת התובעת: " היום אני יותר משוכנעת שאני בכלל לא נהגתי וגלעד נהג".

עד כאן גירסתה של התובעת בעדות הראשית.

11.        גירסת הנתבע גלעד דהן

            הנתבע בתצהיר העדות הראשית מגולל את סיפור התאונה, בצורה לאקונית, תוך שהוא מודע לחומרת המעשה של נהיגה בטרקטורון ללא רשיון וללא ביטוח ולתוצאות הכספיות הנובעות מכך. גלעד מודה כי לקח את הטרקטורון ללא רשותו של אביו וללא ידיעתו, כדי לנסוע במושב. הוא חלף על פני ביתה של ידידה, שם פגש בתובעת המוכרת לו מבית הספר. התובעת בקשה להצטרף לנסיעה והוא הסכים. התובעת התיישבה על המושב האחורי וכך נסעו אל מחוץ למושב. בדרך חזרה בקשה התובעת לנהוג. הנתבע טוען כי שאל אותה אם היא יודעת לנהוג בטרקטורון והתובעת סיפרה לו כי נהגה בטרקטורון באתר "סיירי לכיש". לאחר ששוכנע כי יש לה נסיון בנהיגה בטרקטורונים הרשה לה לנהוג. בתחילה נהגה בסדר, ואז החלה להאיץ את המהירות ולאבד שליטה. הנתבע ניסה להחזיר אותה למרכז הכביש, ובאחת הסטיות הטרקטורון התהפך.

12.        גירסת צד ג' - אביו של הנתבע

            גירסת אביו של הנתבע עוד יותר קצרה ולאקונית משל בנו. לטענתו, מעולם לא הרשה לבנו לנהוג על הטרקטורון. כאשר גלעד בקש ממנו לנהוג בטרקטורון הודיעו מפורשות כי רק לאחר שיוציא רשיון נהיגה הוא ירשה לו לנהוג. ולצורך כך אף ממן לו שיעורי נהיגה.

13.        החקירות הנגדיות

            התובעת התגלתה כעדה מתוחכמת, שידעה להלך בין הטיפות, כדי לא לחטוא באמירת שקר במפגיע, תוך גילויי אקרובטיקה מילולית יוצאת דופן להסביר את "שיכנועה הפנימי" כי לא היא זו אשר נהגה בטרקטורון במועד התאונה. משנשאלה, מה ארע בין מועד מתן הודעתה הראשונה במשטרה למועד מתן ההודעה השניה, בה התחזקה בגירסתה כי לא נהגה בטרקטורון השיבה: " מהלך הדברים, מיד אחרי התאונה הייתי נערה בת 15 שעברה טראומה והייתי כמעט על סף מוות ומגיע אלי חוקר הבית(ה)  ומתחיל לשאול אותי שאלות. כמובן שעניתי לו על כל השאלות ולאחר מכן היה לי יותר זמן לחשוב על הדברים, וכלל שחשבתי ונזכרתי הייתי יותר משוכנעת שלא נהגתי". (עמ' 4 שורות 16-18, הדגשה שלי). ובהמשך: " וכל זה היה חלק מהתהליך שהביא אותי להיות יותר משוכנעת זה לא מוריד מרמת השכנוע שהייתי בהתחלה אלא רק מוסיף עליה" (עמ' 5 שורות 1-3). כשהתבקשה להסביר את האמור בסעיף 14 לתצהירה, אומרת התובעת: " הכוונה בסעיף 14 לתצהיר שלא הייתי מודעת לרצון, כשאני בקשתי מגלעד שיעשה לי סיבוב זה כל מה שרציתי, אף פעם לא הייתי לוקחת אחריות בייחוד בתור ילדה בת 15 לנהוג על כלי, רציתי שהוא יעשה לי סיבוב ולא שום דבר מעבר לזה". התובעת חוזרת ומאשרת כי האמור בתצהירה נכון: " התצהיר נכון, אני יודעת שלא נהגתי עד לנקודה של הגשר הצר. אני לא יודעת איזו נקודה זו בדיוק אולי זו הנקודה שבה איבדתי את ההכרה. אני יודעת שלא נהגתי, האי זכרון נמצא אצלי בתת מודע" (עמ' 7 שורה 6).

14.        למעשה, התובעת לא יכולה להעיד מתוך זכרון מה ארע במועד התאונה. זכרונה של התובעת מסתיים בנקודת הזמן שבו הגיעו לכביש צר. התובעת מנסה לבנות את גירסתה על דברים שנאמרו לה לאחר התאונה, למשל, מפי אמו של גלעד כאילו צעקה לפני התאונה שלא ינהג מהר, והרי אמו של גלעד כלל לא היתה עדה לתאונה, או מדברי אנשים שראו אותם יוצאים מן המושב כשגלעד נוהג והיא יושבת מאחוריו (עמ' 5 שורה 23), ועל כך הרי אין מחלוקת. בניסיונה שלא ליפול בפח אמירת שקר, התובעת לא מעידה כי לא בקשה לנהוג ולא רצתה לנהוג, אלא שלא היתה כלל מודעת לרצון לנהוג!!! ללא ספק, ניסוח מתוחכם ביותר, שהנסיון להסבירו רחוק מלהניח את הדעת. ניסוח זה אינו פליטת פה במהלך חקירה, אלא מופיע בתצהיר העדות הראשית, אשר יש להניח כי ניתן ביישוב דעת, שלא מתוך חפזון, לאחר שכל מלה ומשפט נשקלים היטב, ולאחר שהתובעת הוזהרה על ידי באי כוחה לומר את כל האמת. דווקא ההתפתלות המילולית המרשימה הינה לרועץ לתובעת.

            הרושם שמתעורר מעדותה של התובעת אינו מעורר אמון. רב הנסתר בו על הנגלה, התובעת מגלה כשרון רב בהתפתלות מילולית שלא תכשיל אותה בלשונה באמירת שקר בוטה מחד, ולא תפגע בסיכויי תביעתה מאידך. התובעת נתפסה לפתרון נוח של אבדן זכרון, כדי להיחלץ מן המצוקה אליה נקלעה ועל מנת לזכות בפיצוי עבור נזקיה. לא שוכנעתי כי אכן זכרונה של התובעת חדל מלהתקיים מרגע מסויים, והוא כה עמוק עד כי אין היא זוכרת כמה זמן נסעו, להיכן הגיעו, איזה דרך עברו עד לארוע התאונה. ודוק. אבדן זכרון עמוק כל כך מתרחש במצבים של פגיעת ראש קשה. התובעת אכן נחבלה בראשה, ואף נגרמו לה שברים, אך בסיכום המחלה נרשם כי לא היה אבדן הכרה!.