פסק-דין בתיק א 122127/00

1.    הבנק התובע (להלן: " הבנק"), העמיד לבני הזוג משה ובאפי שרעבי הלוואה לבניית ביתם בנחלת הורי משה שרעבי במושב גבעת יערים.

ההלוואה ניתנה בשתי "מנות". האחת, בנובמבר 1985 בסכום של 42,700 ש"ח, והשניה באוקטובר 1987, בסכום של 11,000 ש"ח (להלן: " הלוואה הראשונה" ו- " ההלוואה השניה", בהתאמה).

למועד הגשת התביעות בנובמבר 2000, היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה הראשונה עמדה על סכום של 155,400 ש"ח, והיתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה השניה עמדה על 68,760 ש"ח.

התביעות בתיקים שבכותרת הוגשו בסדר דין מקוצר כנגד הערבים בלבד - כולם בני משפחה של הלווה משה שרעבי. להלוואה הראשונה ערבו הנתבעים 1,2,6 ולשניה - הנתבעים 5-1.

הערבים הנתבעים קבלו רשות להתגונן, והדיון בשתי התביעות אוחד על פי החלטה מיום 6.2.03.

מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע מס' 1, מר ציון שרעבי, והוא היחיד שנחקר על ידי ב"כ הבנק. לא הובאו עדים נוספים מטעמם.  

2.    אין זו הפעם הראשונה שהערבים נתבעים בגין ההלוואות שהבנק נתן למשה ובאפי שרעבי. לתביעות כאן קדמו שתי תביעות אשר הוגשו ב-1993 בגין פיגורים בהחזרי ההלוואות: בהלוואה הראשונה סכום הפיגור עמד על 3,440 ש"ח ובהלוואה השניה - על 1,795 ש"ח. שני תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו לביצוע פסקי הדין בתביעות הללו, נסגרו לאחר ששולם סכום של 12,000 ש"ח. 

הפעם הוגשו התביעות כנגד הערבים לאחר שראש ההוצאה לפועל אישר שההליכים כנגד הלווים מוצו.

מתברר שהאישור הזה ניתן לאחר שהבנק פנה אל ראש ההוצאה לפועל בשנית במכתב הבהרות מיום 28.9.2000.  וכך נאמר באותו מכתב:

"1.  לא נעשה כל משכון ע"י צדדי צד ג' - הורי החייב.

2. הזכויות במקרקעין הם זכויות ההורים במשק ולפיכך סרב ראש ההוצל"פ בעבר - 24.9.98 לעקלם בתיק זה.

3. לאור הנ"ל הרי ברור כי לא ניתן לממש את הזכויות במשק וכאמור אף קבע ראש ההוצל"פ כי לא ניתן למנות כונס נכסים לנכס.

4. (כך במקור - נ.ר.).

5. לאור הנ"ל ולאור הכרזת החייב כחייב מוגבל באמצעים מבוקש לאשר כי כל ההליכים בתיק נגד החייבים מוצו".

עתה טוענים הנתבעים שיש לפטור אותם כליל מערבותם ואלה טעמיהם:

ההתקשרות על פי הערבות נגועה בפגם יסודי אשר בשלו עומדת להם הזכות לבטלה. הבנק ויתר על קבלת " התחייבות ו/או שיעבוד מבעלי הזכויות במקרקעין"; הוויתור הזה לא היה ידוע להם ואילו גולה להם על ידי הבנק מבעוד מועד הם לא היו מסכימים כלל לערוב להלוואות. מדובר אפוא בפגם של טעות ובהפרת חובת הגילוי על ידי הבנק.

זאת ועוד. הבנק, בוותרו על קבלת "בטוחה נכסית" מהלווים לא פעל כבנק סביר במיוחד כך לנוכח היותו בנק למשכנתאות; חרף התניות המפורשות בהסכם ההלוואה אשר מחייבות את הלווה להעמיד לרשות הבנק בטוחה כזו,  הוא לא דאג לכך שההתחייבות הזו תקוים; בזה הפר הבנק את חובת הזהירות כלפי הנתבעים ואף עשה כלפיהם באמצעות התניות הללו שבהסכמי ההלוואה, היצג רשלני.

לחלופין טוענים הם כי התשלום שבוצע בזמנו על ידי הנתבע 1 בעקבות הליכי הוצאה לפועל שננקטו על ידי הבנק ב-1993, נעשה לאחר שב"כ הבנק הציע להפטיר את כל הערבים מערבותם כנגד תשלום גלובאלי של 12,000 ש"ח.

3.    על הטענה האחרונה אומר הבנק שלא היו דברים מעולם - הצעה כזו לא הועלתה על ידי הבנק ולא יתכן שהבנק היה מעלה בפניהם את ההצעה הנטענת. ואכן, הטענה האחרונה, ראוי לומר כבר עתה - אינה נראית לי.