פסק-דין בתיק א 12201/96

מבוא:

1.         התובעת מבקשת להורות על פינוי הנתבעים מדירת מגורים ברח' רמז- יונה 63/2 בפרדס חנה והידועה כחלקה 105 בגוש 10119 (דירת המגורים תיקרא להלן "הדירה" והחלקה הקיימת עליה תיקרא להלן: "החלקה").

2.         לטענת התובעת, הנתבעים פלשו לדירה שהייתה בחזקתה הבלעדית ותפסו בה חזקה בשנת 1995 וזאת ללא הסכמתה ומבלי שרכשו בה זכות כלשהי.

3.         לטענת הנתבעים בכתב הגנתם, אין לתובעת כל מעמד בדירה, שכן, הדירה בבעלות קרן קיימת לישראל שלא האציל מסמכותו להגיש את התביעה נגדם, כי במסגרת תביעה שהתנהלה בבית משפט השלום בחדרה ב- ת"א 6956/97 הגיעו הצדדים להסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה") אשר קיבל תוקף של פסק דין, לפיו, הוכר מעמדם כשוכרים בדירה וכן נקבע כי ההסכם ממצה את טענות הצדדים אחד כלפי משנהו (להלן: "פסק הדין"). כן טענו הנתבעים כי הפכו לדיירים מוגנים בהתאם לחוק הגנת הדייר וזאת לאור היותם שוכרים ומאחר והשקיעו כספים רבים בשיפוץ הדירה שהם בבחינת דמי מפתח.

            כבר כעת יצויין כי הנתבעים לא חזרו בסיכומיהם על חלק מטענות  ההגנה, כמפורט בהמשך. 

4.         שני הצדדים בעלי הדין הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם וכן חוות דעת שמאים לעניין שווי עבודות הבנייה והשיפוצים שבוצעו בדירה ובחלקה והשבחת ערכם בעקבות ביצוע אותן עבודות.

בדיון שהתקיים בתביעה העידו עובד התובעת מר אסף זריה (להלן: "עד התובעת") והשמאי מטעמה, מר גדעון גולדשטיין (להלן: "שמאי התובעת"). כמו כן, העיד הנתבע והשמאי מטעם הנתבעים, מר עמוס דורון (להלן: "שמאי הנתבעים").

5.         הנתבעים לא הגישו תביעה שכנגד לתשלום פיצויים בגין הבנייה והשיפוצים אשר ביצעו, לטענתם, בדירה ובחלקה.

דיון:

6.         בסיכומיהם, כמו גם בתצהיר עדותם הראשית ,  התעלמו הנתבעים מהטענה כאילו אין לתובעת מעמד בהגשת התביעה וכן מהטענה כאילו הם הפכו לדיירים מוגנים בדירה בהתאם לחוק הגנת הדייר.

7.         יתרה מכך, עד התובעת לא נחקר בחקירה נגדית לעניין מעמד התובעת וזכותה להגיש את התביעה, אף כי בתצהירו התייחס העד להסכם שנערך בין התובעת לבין ממשלת ישראל המסדיר ניהול מקרקעין מסויימים של המדינה, ונכסים נשוא התביעה בכלל זה, וצירף לתצהיר העתק מההסכם.

8.         לאור האמור לעיל, מתחייבת המסקנה כי הנתבעים נטשו טענותיהם לעניין מעמד התובעת בתביעה וכן לעניין זכותם כדיירם מוגנים בדירה (ר' ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל, פ,ד מט(2) 102, 107) .

9.         בתצהיר עדותם הראשית טענו הנתבעים כי מעולם לא פלשו לדירה, אלא התגוררו בה לסירוגין החל משנת 1985 כאשר טיפלו בשתי נשים זקנות שהתגוררו במקום ולאחר פטירתן "כדבר שבשיגרה" הם המשיכו להתגורר בדירה ואף ביצעו בה שיפוצים והוסיפו בנייה. בחקירתו נשאל הנתבע מכח מה הוא זכאי להתגורר בדירה והוא השיב באומרו "עמידר לא אמרה לי שאני לא יכול לא לגור בדירה. הם לא מסבירים לי למה אני לא יכול לגור בדירה" (שם, עמ' 30 שורה 24 לפרוטוקול הדיון). כמו כן, בחקירתו נשאל הנתבע "האם יש לך הסכם שכירות עם עמידר?" והוא השיב באומרו "לא" (שם, עמ' 29 שורה 9 לפרוטוקול הדיון).

10.        בסעיף 161 לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969 נקבע כי ''מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק''  ובהתאם לסעיף 169 לחוק הנ''ל, תחילתו הינה מיום 1/1/1970. טענות הנתבעים לעניין תפיסת הדירה והחלקה, כאמור לעיל, אינן מקנות להם זכות על פי חוק להחזיק בהם.

            יתרה מכך, טענת הנתבע כאילו התובעת לא אמרה לו שאינו יכול לגור בדירה, אינה נכונה עובדתית. לתצהיר עד התובעת צורפו שני אישורים בדבר הגשת תלונה למשטרה לעניין פלישת הנתבעים וגרימת נזק לדירה. מאותם נספחים עולה כי הנתבעים הוזהרו על-ידי המשטרה ובהתאם לכך, ומקל וחומר, הם ידעו על הגשת התלונות. תלונות התובעת למשטרה מהווה גילוי דעת ברור ומובהק לסירובה להמשך תפיסת הדירה והחלקה על ידי הנתבעים ורצונה כי יפנו את המקום.

            במאמר מוסגר יצויין כי התובעת טענה כי נשלחה לנתבעים התראה לפיה הם נדרשו לפנות את הדירה ואת החלקה, נספח ד' לתצהיר עד התובעת. אולם, לא מצאתי להסתמך על מכתב ההתראה הואיל והנתבע הכחיש קבלתו (שם, עמ' 29 שורה 18 לפרוטוקול הדיון) והתובעת לא הגישה כל ראיה לעניין המצאתו או קבלתו בידי הנתבעים.

11.        הנתבעים מפנים לפסק הדין המאשר הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים, בו הם הוכרו כשוכרים ונקבע כי הוא ממצה את התביעות ההדדיות של שניהם. בטענה זו לא מצאתי  ממש, וזאת ממספר נימוקים כמפורט להלן:

א.         פסק הדין בוטל ביום 26.11.02 במסגרת התביעה אשר הגישה התובעת ב- ת"א 15169/02 בבית משפט השלום בחיפה. לעניין זה יודגש כי הנתבעים לא טרחו להתגונן מפני אותה תביעה ופסק הדין בה ניתן בהעדר ולא הוגשה כל בקשה לביטולו.

ב.         הסכם הפשרה מסדיר דמי השכירות בהם התחייבו הנתבעים כלפי התובעת לתקופה 1/10/95-31/12/00 בלבד. אין בהסכם הפשרה כל התייחסות לתקופה החל מיום 1/1/01. בנסיבות העניין, ממילא ההסכם לא מעניק לנתבעים זכויות של שוכרים לאחר המועד הנקוב בו.