פסק-דין בתיק א 12174/05

(לפי סעיף 79 א' לחוק בתיהמ"ש)

הצדדים נקשרו, ביום 21.6.04, בהסכם מכר (להלן: " ההסכם הראשון"), לפיו התחייבה התובעת למכור לנתבעת, בתמורה לסך של 410,000 $, ציוד גריסה וניפוי, אשר הוזמן ע"י הנתבעת לפי מפרט ספציפי (להלן: " הציוד").

לאחר שהנתבעת הפרה את ההסכם  הראשון, נחתם בין הצדדים, ביום 7.11.04, הסכם נוסף (להלן: " ההסכם"), בו הוצהר, שההסכם הראשון בוטל עקב הפרתו על ידי הנתבעת.

בהסכם התחייבה הנתבעת לשלם עבור הציוד, סך של 451,000 $, בשלושה תשלומים.

התשלום הראשון, בסך  80,648 $ שולם במעמד חתימת ההסכם.

הנתבעת שילמה את התשלום השני, בסך 250,000 $, כבר ביום 9.11.04 (יומיים לאחר חתימת ההסכם), ונותר לתשלום סך של 120,352 $ (להלן: " היתרה"). יתרה זו היה על הנתבעת להפקיד תוך 60 ימים ממועד חתימת ההסכם, בנאמנות, בידי ב"כ התובעת, עד לאחר ביצוע ניסוי, לשביעות רצונה של הנתבעת.

הנתבעים 2-4 ערבו להתחייבויות הנתבעת 1 על פי ההסכם, ואף חתמו על שטר חוב בגובה היתרה. שטר החוב הוגש לביצוע בלשכת ההוצל"פ, לאחר שהיתרה לא הופקדה במועד האמור בהסכם, ולאחר שמכתבים, אשר שלחה התובעת אל הנתבעת לא הועילו.

במסגרת תיק ההוצל"פ הגיעו הצדדים להסכמה באשר לסכום אשר תשלם הנתבעת לתובעת (להלן: " הסכם הפשרה"), ובתביעה דנן עותרת התובעת לחיוב הנתבעת בדמי אחסון הציוד, ובסכום הפיצוי המוסכם, בשל הפרה יסודית של ההסכם, אשר הועמד, בסעיף 12.4. להסכם, על סך 75,000 $.

בישיבת יום 9.1.07 הגיעו הצדדים להסדר דיוני לגבי דמי האחסון, והסכימו כי בשאלה שנותרה - היא שאלת תשלום הפיצוי המוסכם, יסוכמו טיעוניהם בכתב, וביהמ"ש ייתן פסק דין לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, מנומק בקצרה, תוך אפשרות הצדדים לערער על פסק הדין.

לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים ובמסמכים שצורפו, סבורתני שסכום הפיצוי ההולם מקרה זה הינו סכום של 30,000 $ ולהלן, בקצרה, נימוקיי;

אומר, תחילה, כי במסגרת זו של פס"ד לפי סעיף 79א', מנומק בקצרה, אין מקום לפרט את כל הנימוקים ואין מקום להתייחס אל כל טיעוני הצדדים, הגם שנתתי דעתי לכל הנימוקים, וכולם הובאו  על ידי בחשבון, בפסיקת הסכום.

אתייחס, איפוא, להלן, למספר נושאים בלבד:

אי תשלום היתרה במועד מהווה הפרה יסודית של ההסכם, אשר יש בה כדי "להפעיל" את סעיף הפיצוי המוסכם, מה גם שהיתרה לא שולמה למרות דרישות חוזרות ונשנות של התובעת.

אי העברת מסמכים לצורך רישום שעבוד לטובתה על הציוד -  

התובעת לא הוכיחה כי נמסרו על ידה לנתבעת מסמכים כאמור, על מנת שהנתבעת תוכל לרשום שעבוד, וזאת - למרות התחייבותה המפורשת בהסכם, ואין הנתבעת יכולה לסמוך על המסמכים של ההסכם הראשון, שכן הסכם זה בוטל.

עם זאת, ולמרות מכתבי התובעת בהם נטען כי ההיא מפרה את ההסכם באי תשלום היתרה, לא העלתה הנתבעת טענה זו, בכל שלב שהוא, עובר להגשת התובענה. אילו זו היתה הסיבה לאי תשלום היתרה, לא רק שסביר היה שהיתה הנתבעת מעלה טענה זו, אלא שחובת תום הלב בקיום חוזה מטילה עליה חובה לעשות כך, ואילו היתה טוענת שאין היא מפקידה את היתרה בשל אי העברת המסמכים, סביר שהתובעת היתה מזדרזת להעבירם. מעבר לכך יש לציין שלא היה לנתבעת סיכון בהפקדת היתרה, בנאמנות, בידי עורכי הדין, גם ללא רישום השעבוד.

איחור של חודש בעריכת הניסוי -

לאור סעיף 7.1 להסכם הראשון, והשלמת תשלום סך של 330,000 $ ביום 9.11.04, היה על התובעת לערוך את הניסוי לא יאוחר מיום 9.2.05, אולם היא לא ערכה את הניסוי מאחר שלא שולמה היתרה (אשר היה על התובעת לשלם ביום 7.1.05).

התובעת הודיעה לנתבעת, בכתב, על נכונותה לספק את הציוד ולערוך את הניסוי, ובלבד שתופקד היתרה, כך שאין לראות בקיום הניסוי באיחור של חודש, משום הפרת ההסכם, או משום הצדקה לאי הפקדת היתרה.