פסק-דין בתיק א 119464/01

מבוא

1.         זוהי תביעה כספית לפיצויים בגין נזקי גוף, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק").

2.         התובע, יליד 1967, נפגע בתאונת דרכים ביום 22.3.2000, בהיותו בן 33. התובע היה בכל הזמנים הרלוונטיים לתאונה בעליו של עסק עצמאי, ועסק בתחום הייצור והשיווק של תכשיטים מעבודת יד בכסף ובזהב. התאונה התרחשה בסביבות השעה 20:40, בעת שהתובע נהג ברכבו, ובכניסה למושב תימורים אירעה התנגשות בין רכבו לבין רכב צד ג'.

3.         הנתבעות מודות בכיסוי הביטוחי ובחבות על פי החוק, אך טוענות שמדובר בתאונת עבודה. התובע טוען שאין מדובר בתאונת עבודה. המחלוקת נסבה על עובדה זו, וכן על שיעור הנזק. 

נכות רפואית

4.         מהתיעוד הרפואי שלאחר התאונה ניתן ללמוד, כי התובע נבדק בבית החולים קפלן שברחובות, שם התלונן על כאבים  בראשו, בעמוד השדרה הצווארי, ובסטרנום (עצם בית החזה). הבדיקה הנוירולוגית היתה תקינה, וכן לא נצפו שברים בצילומים שבוצעו לו, והוא שוחרר לביתו. בהמשך התלונן על כאבי ברכיים וגב תחתון. במהלך החודשים שלאחר התאונה, המשיך התובע במעקב רפואי; הוא עבר בדיקת מיפוי עצמות, בדיקת CT, צילומי רנטגן ו- EMG. כמו כן עבר טיפולי פיזיותרפיה.  סה"כ נקבעו לתובע 317 ימי אי כושר, החל מיום התאונה ועד ליום 31.1.2001.

5.         התובע נבדק על ידי מומחה מוסכם בתחום האורטופדי, ד"ר מיכאל טנצמן (להלן: "המומחה"), בתאריך 11.3.2002. בחוות דעתו מיום 7.7.2002 מפרט המומחה את ממצאיו ומסכם כדלקמן: "אשר לתלונותיו בגין עצם החזה- הן אינו בתחום האורטופדי.... בדיקת הברכיים הינה תקינה לחלוטין... מעיון במסמכים רפואיים מצורפים עולה כי התלונן על כאב גב תחתון גם עובר לתאונה הנדונה. כתוב בתיקו הרפואי בתאריך 26.12.95 כי סובל מכאב גב תחתון מזה מספר שנים... אובחן כסובל מפריצת דיסק בגובה L5-S1... בתאריך 10.1.00 כתוב בכרטיס החולה כי סובל מכאב גב תחתון מאז תאונת דרכים לפני מספר שנים". המומחה מתייחס לבדיקות שבוצעו לתובע: "... CT  עדכני מתאריך 30.11.00 הינו למעשה תקין. הלורדוזה שמורה, וקיים בלט דיסק מינימלי בגובה L1-2  מימין ללא לחץ על אלמנטים" וכן: " ... במיפוי עצם מתאריך 6.4.00 קיימת קליטה מוגברת במספר אתרים כולל סטרנום תחתון, שתי הברכיים וכפי שכתוב גם באיזור הקוסטו- וורטברלי בגובה L3-L4 משמאל. מדובר כאמור בשינויים ניווניים שכן הן בצילומי CT  והן בצילומי רנטגן מתאריך 3.4.00 אין עדות לשברים". ובעמוד 5 לחוות הדעת: ".. בבדיקה הקלינית אין כל חסר נוירולוגי, אין כל עדות לדלדול שרירים בגפיים התחתונות, אין כל ספזם בשרירי עמוד השדרה המותני וקיימת הגבלה מסוימת בתנועות עמוד השדרה, שלדעתי, נובעת גם מחוסר שיתוף פעולה בבדיקה הקלינית. מכל מקום, להגבלה בתנועות עמוד השדרה אין כל הסבר בבדיקות ההדמיה (CT וצילומי רנטגן). אשר על כן, לא נותרה כל נכות אורטופדית נשוא התאונה מתאריך 22.3.00".

            בתשובותיו לשאלות ההבהרה, מיום 25.8.2003, מתייחס המומחה למצב הברכיים של התובע: "... הרי בהחלט יש להניח כי דובר בשינויים ניווניים זעירים שהיו קיימים גם בסמוך לתאונה הנדונה... כפי שכתבתי בחוות דעתי בצילומי רנטגן עדכניים אין כל עדות לפתולוגיה בברכיים. כיום, גם הבדיקה הקלינית הינה תקינה לחלוטין... אין גם לכן מקום לדעתי, לבדיקה חוזרת של מר שואט יורם". 

6.            המומחה נקרא לחקירה נגדית על ידי התובע, במהלכה חזר על מסקנותיו כפי שנקבעו בחוות דעתו. בחקירתו את המומחה טען ב"כ התובע, כי בעת עריכת חוות דעתו לא עמדה בפני המומחה בדיקת ה- MRI המאוחרת שבוצעה לתובע, כשלוש שנים ושמונה חודשים לאחר קרות התאונה, ומכאן שיש להעמיד את נכותו הרפואית על 10% לפי סעיף 35(1) (ב) לתקנות הביטוח הלאומי. הסעיף שייך לפרק החמישי לתקנות: "מחלות ופגימות במערכת הלוקומוטורית", הקובע כי "קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות". המומחה נשאל והשיב (עמוד 13 לפרוטוקול): " ש. ...בדיקת MRI  לאחר שלוש שנים תומכת בעובדה שיש נזק. מדוע לא לפסוק לו נכות לסעיף 35 (1) לחוק הביטוח הלאומי. ת. ...רפואה זה הערכה. אני סברתי שאם אני צריך לתת תשובה מדויקת סברתי אז ואני סובר היום שאין מקום לתת אחוזי נכות, אבל זה לא מוחלט. אם מישהו חושב שצריך להפעיל באופן חלקי את סעיף 35 (1) ב' זה נתון לשיקול דעת בית המשפט". בהמשך העיד המומחה:  (עמוד 14 לפרוטוקול): "... אני עומד על חוות דעתי. כך גם אני על שאלות הבהרה לאחר שעמד בפני מיפוי העצם השני  עדיין זה כך גם אם לא מוחלט. ש. אתה ביצעת בדיקה קלינית לתובע. ת. כמובן . ש. בדיקה קלינית שלך... ת. תקינה לחלוטין. כמפורט בחוות הדעת".

7.            אמנם, "הלכה מושרשת היא, כי בית המשפט אינו מחויב לאמץ כ"כזה ראה וקדש" את המלצותיו של המומחה הרפואי. ההכרעה הסופית בכל השאלות השנויות במחלוקת, כמו גם בשאלות הרפואיות, שמורה לבית המשפט והוא אינו יכול להתנער מחובה זו.  כפי שכבר נאמר, עוד לפני חוק הפיצויים: 'בית המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות, שנמסרו לחוות דעתו של המומחה, ולהלכה אינו חייב בית המשפט לפסוק על-פי חוות-הדעת של המומחה' (ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי, פ"ד כב(2) 164, 168). אמנם, על דרך השגרה לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות שבחוות הדעת הרפואית של מומחה שמינה, המתבססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע. עם זאת, בהיותו הפוסק האחרון, רשאי בית המשפט וגם מחויב להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות דעתו של המומחה הרפואי. יש לזכור, כי עדותו של המומחה מטעם בית המשפט אינה אלא ראיה מתוך מכלול הראיות. בית המשפט, רשאי על פי שיקול דעתו לסטות במקרים מסוימים באופן חלקי או מלא ממסקנות המומחה הרפואי. כך, למשל אם ממכלול הראיות עולה, כי המסקנות בחוות הדעת נסמכו על תשתית עובדתית בלתי מהימנה (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174), או כאשר המומחה הרפואי מסיק מן העובדות המונחות בפניו מסקנה שגויה בדבר שיעור הנכות הרפואית או בדבר הקשר שבינה לבין התאונה (ע"א 1156/92 סגל נ' סגל (לא פורסם); וכן ראו, ע"א 8288/00 קרנית נ' סיכסך (לא פורסם) פיסקה 5... העובדה שמומחה רפואי נתמנה מכוח סעיף 6א לחוק הפיצויים, אינה הופכת אותו לחסין מביקורת. בידי בית המשפט נתונה הסמכות לפסוק גם בניגוד לקביעת המומחה, שעה שמכלול הראיות, הכולל בחובו גם מסמכים רפואיים בנוגע לסוגיה שבמחלוקת, מצביע על מסקנה שונה מזו אליה הגיע המומחה " (ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2005 (4), 1724 (2005)).

               אלא שבענייננו לא התקיים לדעתי אף לא אחד מאותם מקרים אשר מצדיקים סטייה ממסקנתו של המומחה. העובדה לבדה, שאין שלילה קטגורית, חד משמעית, של קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות, אין בה די לצורך התערבות בחוות דעתו של מומחה רפואי. קיום אפשרות רחוקה, שעל אף הראיות שהיו בפני המומחה, בכל זאת קיים קשר סיבתי במובן זה שהתאונה החמירה את מצב התובע מבחינה אורטופדית, אין בה די. על התובע חל נטל ההוכחה, להוכיח קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק שנגרם לו, ולא די בכך שיראה שקיימת אפשרות רחוקה לקשר כזה. התובע לא עמד בנטל זה. על סמך האמור לעיל, הנני סבור שאין מקום להתערב במסקנתו של המומחה, לפיה לתובע לא נותרה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה בתחום האורטופדי, ויש לקבל את קביעתו. עיקר תרעומתו של התובע נוגעת לנושא הברכיים;  אלא שהמומחה עמד על כך כי בדיקת ה - MRI שביצע התובע שנים לאחר התאונה, אין בה כדי להקים קשר סיבתי לפגיעה הנטענת בתאונה (עמ' 13 לפרוטוקול); אכן, סביר יותר לומר, שאם אכן הייתה פגיעה משמעותית בתאונה, היה הדבר מקבל ביטוי תואם הן בממצאים שלאחר התאונה והן בבדיקה הקלינית שערך המומחה לתובע. והמומחה מדגיש: "לגבי המיפוי הראשון הפיקות לא קלטו. עדות לאירוע חבלתי בסמוך לתאונה לא היה לנו. גם בחדר המיון אין תלונות על כאבים בברך. גם בתיעוד של הרופא לאחר התאונה אין תלונות על כאבים בברך. גם לאחר תלונות זה התרכז בברך אחת... ורק אחרי זה עבר לשתי הברכיים. אם הייתה חבלה מרשימה קשה להאמין שאדם היה מגיע למיון ולא מזכיר את הברכיים שלו" (שם). כאמור, גם הבדיקה הקלינית, כולל טווחי תנועה ויציבות, נמצאה תקינה לחלוטין.

               ולאחר כל הדברים האלה אוסיף, למעלה מן הצורך, כי גם אם טעה המומחה, והיה מקום, ולו מחמת הספק, לקבוע לתובע, תוך שימוש בסעיף מותאם, 5% נכות, הדבר אינו מעלה ואינו מוריד; מה לי 0% מה לי 5%, בעניינו של התובע; לא פעם לא מותירות נכויות נמוכות שום נזק, אך ישנם גם מצבים שאפילו בהעדר נכות נותרים לעיתים "אי נוחות" או כאבים, שאינם מגיעים כדי נכות, אך מותירים את השפעתם. ארחיב מעט, ואעבור לבחון את השלכות התאונה.

"נכות תפקודית"/אובדן כושר השתכרות/הפסדי שכר

8.         "נכות תפקודית" הוא מושג המבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. המושג בא להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית, על מידת ההשפעה על התפקוד בדרך-כלל. נפסק, כי "אכן גובה הנכות הרפואית אינו זהה בהכרח לשיעור הגריעה התפקודית, אך נתון זה של גובה הנכות הרפואית הינו, מכל מקום, נתון מרכזי, אם לא חותך לקביעת שיעור הפגיעה התפקודית" (ע"א 61/03 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבני, תק-על 2005(3), 29, ניתן ביום 4.7.05, פיסקה 10). עם זאת, לא כך הוא בכל מקרה ומקרה, ובוודאי שיש להפריד בין ביטוי זה לבין קביעת הפסד כושר השתכרותו של תובע.  כהבהרת בית המשפט העליון: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעיתים, הנכות התפקודית... אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות... רצוי שנדבר בפסקי דין בשפה אחת. וכשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה  של  הנכות  על  התפקוד  בדרך כלל. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של  התובע  המסוים יינתן ביטוי. אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית"". (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 799 - 800 (1995); ההדגשה שלי - א.ז.).

            בצד קביעת הנכות, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו של תובע. בפריט זה על בית המשפט להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם ושעלול להיגרם לתובע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו.

            כאמור לעיל, יש להיזהר מבלבול בין המושגים של "נכות תפקודית" ו"פגיעה בכושר השתכרות". בית המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות, בלי שיידרש כלל לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית (ראו עניין גירוגיסיאן הנ"ל, בעמ' 800). לפיכך נפסק עוד כי: "כשמובאות בפני בית המשפט ראיות על פיהן הפסדי ההשתכרות של התובע בפועל הם בשיעור מסוים, והפסדים אלה משקפים את הירידה בכושר ההשתכרות, ראיות כאלה עדיפות על קביעת ההפסד בהתאם לשיעור הנכות. שיעור הנכות התפקודית יכול לשמש מודד באותם מקרים כשאין ראיות להפסד בפועל כתוצאה מן התאונה ובית המשפט סבור, על דרך האומדן, ששיעור הנכות משקף את שיעור ההפסד" (ע"א 3526/99 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' דנינו, דינים עליון, נז', 717 (2000)).

9.            ואכן, בעניינו של התובע ישנם ראיות ונתונים כאלה, אשר יאפשרו לערוך חישוב נזק מציאותי יותר. ערב התאונה היה התובע בעליו ומנהלו של עסק עצמאי לייצור ושיווק תכשיטים מעבודת יד בכסף ובזהב. עבודתו התבצעה כך שהוא יוצר קשר עם בעלי חנויות ורשתות לתכשיטים, קובע עימם פגישה אשר אליה הוא מביא עמו את הסחורה שייצר ומציע להם אותה לממכר. חלק מהסחורה היה התובע מייצר בעצמו, וחלקה היה מקבל לשם ממכר מטעם קבלן משנה. התובע טוען כי מאז התאונה וכתוצאה ממנה הוא סובל מהחמרה של כאבים בגב התחתון ובברכיים, הוא מוגבל ומתקשה בתפקוד. בנוסף, הוא טוען כי פעמים רבות הוא מתקשה לקום בבוקר מהמיטה בשל כאבים, ונאלץ לבטל את סדרת הפגישות באותו היום, מה שלמעשה הופך ליום מחלה, הגורם לו להפסדים בשכר וכן לפגיעה בשמו הטוב מצד הלקוחות, שגם הם ממתינים לקבלת הסחורה. סה"כ, כאמור, נקבעו לתובע 317 ימי אי כושר, שהם כעשרה וחצי חודשים, החל מיום התאונה ועד ליום 31.1.2001. התובע טוען להפסדי שכר בעבר בגובה 112,124 ש"ח, כאשר הסכום נחלק להפסדיו בתקופת אי הכושר, ומתום תקופת אי הכושר ועד היום.

            התובע היה בעליה של חברת "סילבר פז" עד שנת 1999, אז הפך בעליה של חברת "אוונגרד" (להלן: " אוונגרד" או " החברה"), שהיא למעשה אותה החברה, בשם שונה. בחברת אוונגרד לא היו עובדים; התובע היה הבעלים והמנהל, והוא עבד מול קבלני משנה כמו מעצב ומייצר (עמודים 16-17 לפרוטוקול). החברה הייתה קיימת מספר חודשים בלבד: " ש. אותה חברת אבנגרד לא הצליחה כמו החברה הקודמת . ת. נכון.  היא היתה קיימת פרק זמן קצר לפני התאונה... אחרי פרק זמן קרתה התאונה, נגנבו המודלים ונפסקה הפעילות. היום אני עוסק בשיווק תכשיטים בלי ייצור" (עמוד 23 לפרוטוקול). האישורים שצירף התובע מלמדים כי הכנסות חברת "אוונגרד גולרי" בע"מ מעמלות שיווק תכשיטים לתקופה שקדמה לתאונה, שהחלה ביום 7.5.1999 ועד 31.3.2000 הסתכמה בסך 94,065 ש"ח ("קצב שנתי" של כ - 103,000 ש"ח); בשנת 2000, היא שנת התאונה, עפ"י דו"ח השומה הפרטי של התובע, הסתכמה הכנסתו של התובע, לפני מס, בסך של 66,893 ש"ח; דומה כי מדובר בפעילות של חודשי אפריל - דצמבר בלבד, שהרי עד סוף מרץ הפעילות נעשתה במסגרת חברה. מדובר, על כן, ב"קצב שנתי" של כ- 90,000 ש"ח. לא מדובר, על כן, בנפילה דרמטית של ההכנסות בחודשים שלאחר התאונה, הם הם חודשי "אי הכושר" (אעיר, כי בדו"ח 2000, חלק מההכנסה הינו תקבול מהביטוח הלאומי בסך 36,630 ש"ח. האם המדובר בתקבול הנובע מהתאונה, שהוכרה כתאונת עבודה? אין אינדיקציה נוספת לכך, אבל בכל מקרה אתייחס לסכום זה כחלק מההכנסה הכוללת, כך שהתוצאה הסופית זהה).

            יש להוסיף ולהדגיש, כי שני אירועים משמעותיים התרחשו בסמוך לתאונה; הראשון הוא גניבת המודלים, והשני הוא סגירת החברה: " ש. למה לא שכרת אנשי מכירות שיסעו לכל מיני מקומות. ת. מה שנותר לי מאבנגרד נגנבו לי המודלים שעיצבתי למעלה משנה וכל התהליך של הייצור לא יכול להתבצע. ש. הפסקת לייצר בגלל שגנבו לך את המודלים . ת. כן ואת הגומיות" (עמ' 18 לפרוטוקול). מאחר שאין תיעוד, רישום או עדות לגבי המועדים המדויקים שבהם נגנבו המודלים ונפסקה פעילותה של החברה, יש לייחס את מרבית הירידה בהכנסת התובע לשנת 2000 לשני אירועים אלה, ולא לנכות תפקודית כלשהי של התובע. חיזוק לכך ניתן למצוא בקבלות המונית שצורפו מטעמו של התובע, המלמדות כי בימים שלאחר התאונה נסע התובע במוניות, מספר פעמים ביום. " ש. אתה באי כושר אתה יוצא חמש פעמים מהבית לצורך סידורים. ת. סידורים בסיסיים" (עמוד 19 לפרוטוקול). בנוסף, כעשרה ימים לאחר התאונה שכר התובע רכב מחברת AVIS למשך שבועיים: " ש. לשם מה שכרת את הרכב. ת. שיהיה לי כלי תחבורה. להפסיק עם המוניות" (שם). הואיל והתובע טוען לפגיעות אורטופדיות, לכאבים ולהגבלות תנועה משמעותיות בגב ובברכיים, אני מתקשה להבין את העובדה כי מיהר לצאת מביתו, לנסוע מספר פעמים ביום במונית ואף לשכור רכב למשך שבועיים. אכן, התובע היה בעל עסק ועליו היה לנהל את ענייניו, אך פעילותו הפיזית המרובה מעידה על הגבלה תפקודית מועטה מאוד, אם בכלל. מעבר לך, העיד התובע עצמו כי הוא לא זוכר למשך כמה זמן הוא נעדר מעבודתו, ולמעשה המשיך לעבוד מהבית: " ש. כמה זמן. בתצהיר לא  רשום כמה נעדרת. ת. נעדרתי מספר חודשים. ש. כמה. ת. לא זוכר במדויק. אבל לא מעט חודשים. לא חודשיים שלושה מעבר חצי שנה. נעדרתי וכמעט לא יצאתי לפגישות וגם במקום המגורים בתל אביב היה לי משרד בתוך הבית שלקוח היה יכול להגיע אליי. היה לי חדר שהוא משרד קטן. היה לי משרד שיכלתי להתקשר" (עמ' 18 לפרוטוקול). יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט אור בע"א 320/87 גנזך נ' אריה חברה לביטוח בע"מ פ"ד מה (1) 743 (1991) עמ' 746-747: "לא די שניזוק יוכיח שלא חזר לעבודה או לא התמיד בעבודתו לאחר התאונה, כדי שיפוצה בגין נזק ממון שנגרם לו עקב כך. עליו גם להוכיח שלא חזר לעבודה או לא התמיד בה מנימוקים שהתאונה גרמה להם". התובע התקשה לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו לעניין הקשר סיבתי בין התאונה לבין הירידה בהכנסותיו. גם את השתכרותו בשנים 2001- 2002 (23,286 ש"ח ו- 41,426 ש"ח בהתאמה) ניתן לייחס לשינויים שחלו באופי ובמהות עבודתו של התובע. אין כל מקום לקבוע כי פגיעה קלה, אפילו אם הותירה נכות מסוימת, הייתה הגורם לירידה כזו בהכנסות. מאחר שלא צורפו אסמכתאות לגבי הכנסותיו של התובע משנת 2003 ועד היום, הרי שאין כל אינדיקציה לגבי פגיעה  בהכנסותיו, אם בכלל, לתקופה זו.  העדר הנתונים גם מקשה מאוד על הערכתה של השפעת התאונה על העתיד (דומה, כי תחשיב הנזק שהגיש התובע ביום 13.11.03, ובו התבקש פיצוי בסך של כ - 26,000 ש"ח בגין רכיב השכר, הולם יותר את המציאות מאשר הסכומים הנתבעים כעת בסיכומים).

10.       במצב דברים זה, לא הייתי שולל מהתובע כל פיצוי. סביר להניח כי אי הנוחות והכאבים שחש עקב התאונה גרמו לפגיעה מסוימת. הייתי נוקט בדרך של פסיקת סכום גלובלי לעבר ולעתיד. אני מעמיד את הפיצוי על סך כולל של 20,000 ש"ח, נכון להיום (מעבר לסכומי מל"ל, שנתקבלו או שהיו עשויים להתקבל).

כאב וסבל

11.      אני מעמיד את הפיצוי לתובע בראש נזק זה על סך של 9,000 ש"ח, נכון להיום.

עזרה והוצאות שונות

12.       התובע טוען כי עובר לתאונה הוא העסיק מנקה, עובד זר מקולומביה בשם אדגר, לשם ניקיון דירתו אחת לשבוע, בשכר של 30 ש"ח לשעה. לאחר התאונה, כך נטען, הועסק אדגר פעמיים בשבוע, עד סוף שנת 2001, אז עזב התובע את הדירה והקשר עם אדגר נותק. התובע עותר בסיכומיו להוצאות עבר של 35,689 ש"ח עבור התשלום לאדגר, המחולק לשלוש תקופות: הראשונה - מיום התאונה ועד חודשיים לאחר מכן, 5 שעות ביום X 31 ש"ח X 30 יום בחודש X חודשיים = 9,300 ש"ח. כלומר, בכל יום ויום (כולל שבתות ופסח) הגיע אדגר לנקות את הדירה במשך 5 שעות (הדירה בת 3 חדרים). התקופה השניה: 8.5 חודשי אי - הכושר הנותרים, עפ"י חישוב של 5 שעות שבועיות = 5,929 ש"ח. התקופה השלישית: עבודתו ההיפותטית של אדגר, לו זו הייתה מתבצעת במשך 6.5 שנים - מתום תקופת אי הכושר ועד עצם היום הזה = 20,460 ש"ח. אין כל אסמכתא להוצאות הנטענות הנ"ל והדרישה לפיצוי בגין עבודתו הרעיונית - עתידית של "אדגר" היא מופרכת (אזכיר, כי בתחשיב הנזק דיבר התובע על עזרת "בני משפחה", והעריך אותה בסך של 10,600 ש"ח בלבד). גם דרישתו בגין הוצאות איננה ריאלית ולא הוכחה.

            אני פוסק לתובע סכום גלובלי, על דרך האומדן, בגין עזרה והוצאות מסוימות בסמוך לאחר התאונה בסכום כולל של 3,000  ש"ח, נכון להיום.