פסק-דין בתיק א 118876/01

בפני הונחה תביעה בעניין ליקויי בנייה וזאת ביחס לדירה שנרכשה על ידי התובעים מאת הנתבעת ב- 1.8.98  והמצויה בישוב צור הדסה, רחוב מבוא הדס בניין 5 א' גוש 29864 חלקה 2 מגרש 1103 (להלן: "הדירה").  

הצדדים בתיק שבפני  הגיעו להסדר דיוני כמפורט בהודעתם מיום 6.7.05 ולפיה עלות תיקון  ליקויי הבנייה  הינה כפי זו שנקבעה בחוות דעתו של מומחה בית משפט מר שמחה  פלדמן (להלן:  "המומחה") בסך של 20,400 ש"ח כולל מע"מ ובצירוף 20% תוספת לביצוע על ידי קבלן מזדמן.  זכאותם של התובעים,  אשר מכרו את הדירה בשנת 2003, לא תבחן אם כן בנושא גובה הפיצוי אלא רק בהיבטים החוזיים של הסכסוך.

היבטים אלה כוללים את השאלות הנוגעות למתן "ההזדמנות הנאותה", לעצם הזכאות של מי שמכר את דירתו למילוייה של חובת הקטנת הנזק, לעצם קיומו של הנזק,  ולשאלת תום הלב כפי שאלה הועלו בסיכומי הצדדים.

הנושא בעל החשיבות הראשית מבחינת הצדדים הינו זה הנוגע למתן "ההזדמנות הנאותה".

התובעים טוענים כי נתנו לנתבעת את "ההזדמנות הנאותה" לתיקון הליקויים ואילו הנתבעת מכחישה זאת.

מתן "ההזדמנות הנאותה" משמעותה קיום בתום לב של  תנאי ההסכם כפי שהוא מתגלה מתוך מעשיהם של הצדדים ולעניין זה ראה ע"א  472/95 זלוצין ואח' נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד נ (2), 858כן ראה  ע"א 656/99 ד"ר בר- שירה ואח' נ' מעונות ובניין בע"מ, פ"ד נ"ז (5), 1. עוד ראה ת"א 10668/01 תמים ואח' נ' ס.נ.יד- אל חברה לבניין בע"מ (לא פורסם). 

שאלת "ההזדמנות הנאותה" נבחנת על פני ציר הזמן שמאז מסירת החזקה בדירה ועד להגשת התביעה.  אין רלבנטיות, כך לפי הבנתי, להשתלשלות האירועים שלאחר הגשת התביעה אלא במסגרת שאלת ההוצאות, ולא לעצם מתן ההזדמנות.  

חומר הראיות שהוצג בפני מלמד כי התובעים הצביעו על קיומם של ליקויי בנייה כבר בעת מסירת הדירה במחצית שנת 1999 וחזרו ופנו בענין זה ב- 19.12.00 בכתב בצירוף חוות דעת מומחה מטעמם.  ב-1.1.01  הודיעה הנתבעת בכתב על כוונתה לבחון את חוות דעתו של מומחה התובעים באמצעות מומחה מטעמה  ואכן, בדיקה כזו נערכה בדירת התובעים ובעקבותיה נערכה עבור הנתבעת חוות דעת נגדית. הנתבעת הייתה נכונה, לפי דבריה, לבצע את התיקון בדירה על פי חוות הדעת הנגדית שנערכה מטעמה. לפי חוות דעת זו, עמד היקף הליקויים בדירה על סך של 2,650 ש"ח.  הואיל ועל פי חוות דעתו של המומחה ניתן היום לקבוע שלא היה בכך כדי ליתן מענה מלא לליקויים שנתגלו  כי אז נכונותה של הנתבעת לתקן לפי חוות דעת זו אינה מניחה את הדעת.

במובן זה של הדברים לא עמדה הנתבעת בחובתה לאחר שניתנה לה "ההזדמנות הנאותה". 

הואיל וכך יש לקבוע כי לנתבעת ניתנה "ההזדמנות הנאותה" וזו לא נוצלה על ידה.

הנתבעת מוסיפה וטוענת בסיכומיה כי התובעים ניהלו את עניינם בחוסר תום לב שעה שמכרו את הדירה לצד ג' ולא גילו כי עשו כן בתביעתם.

טענה זו אינה מתיישבת עם חומר הראיות שהוצג בפניי, שעה שהגשת התביעה קדמה בלמעלה משנתיים ימים למכירת הדירה ואילו התצהירים שהוגשו לאחר מכירת הדירה כוללים גילוי מלא של העובדות.

עוד טוענת הנתבעת בהיבט זה של חוסר תום לב כי לפי הסכם המכירה של הדירה הצהירו התובעים על העדרם של פגמים בדירה הצהרה שאינה עולה בקנה אחד עם טענתם בכתב התביעה.

לא נראה לי כי ניתן לייחס לתובעים חוסר תום לב בהסתמך על הצהרה שניתנת באופן סטנדרטי בחוזים, כאשר סביר להניח שהרוכשים ראו את הדירה במו עיניהם וקנו אותה בהסתמך על מכלול הנתונים שהיו בפניהם ושאינם בהכרח בפנינו כעת. הנסיון להיבנות מייחוס של תרמית ביחסים עם צד אחר אינו במקומו, לטעמי.

הנתבעת מעלה בסיכומיה את הטענה ולפיה לא נוצר כלל נזק לתובעים בשל כך שמחיר הדירה בעת מכירתה לרוכשים עלה על מחיר רכישתה מאת הנתבעת על אף ירידת המחירים הכללית בשוק הדירות.

אף בטענה זו לא מצאתי ממש וזאת כיוון שמדובר בנושא מקצועי שלא ניתן להכריע בו על סמך הערכה שטחית של הדיוטות.

עוד חולקת הנתבעת על זכותם של התובעים לפיצוי בשל עצם המכירה כשוללת את זכאותם. עמדה זו, עומדת בניגוד מובהק לפסיקה המחייבת שניתנה בביהמ"ש העליון לא אחת ובין היתר בע"א 11254/02 בן אבו חבר' לבניין ופיתוח בע"מ נ' סלמן דני ואח' וכן בע"א 553/95 זלוצין ואח' נ' דיור לעולה בע"מ. טענת הנתבעת להפרת חובת הקטנת הנזק מצד התובעים אף היא נראית לי כחסרת כל בסיס.

לסיכום חלק זה של ההכרעה ייאמר כי אף לא אחת מטענות ההגנה של הנתבעת התקבלה על דעתי כפי שפורט לעיל ומכאן, המסקנה כי התובעים הוכיחו את תביעתם על פי מאזן הסבירות כנדרש במשפט אזרחי.

לסיכום :