פסק-דין בתיק א 117622/01

1.         התובע ( להלן: "הבנק") הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד נורית פרץ ( להלן: "נורית") ובעלה, אלון פרץ ( להלן: "אלון"), לתשלום סך של 253,402.87 ש"ח, בגין יתרת החוב בחשבון המשותף של השניים ( להלן: "החשבון המשותף").

2.         החשבון המשותף הינו חשבון דביטורי מס' 229229-105, שנפתח ביום 8.11.1998 והתנהל בסניף דיזנגוף, בו עבדה נורית כפקידה של הבנק התובע.

3.         אין חולק כי נכון ליום 7.11.2001 עמד החשבון המשותף ביתרת חובה בסך של 253,402.87 ש"ח. אין גם חולק כי יתרת החובה בחשבון נובעת בעיקרה מחיוב החשבון בסכום כולל של 257,904 ש"ח. חיוב החשבון נעשה על ידי הבנק במהלך חודש דצמבר 2000, לאחר שנתגלה כי נורית מעלה בכספי הבנק, גזלה כספים מחשבונות של לקוחות והפקידה אותם לחשבון המשותף.

4.         בעקבות חשיפת המעילה, נורית הועמדה לדין והורשעה על פי הודאתה בביצוע עבירות של גניבה בידי מורשה, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, זיוף ושימוש במסמך מזוייף. ביום 6.11.2002 גזר עליה בית משפט השלום (כב' השופט מ' פלד) עונש מאסר של 30 חודש, מתוכם 12 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי (ת.פ. 10706/01). ביום 16.5.2004 נדחה ערעורה של נורית בבית המשפט המחוזי (ע"פ 71530/03) וביום 27.5.2004 נדחתה בקשה לרשות ערעור שהגישה נורית לבית המשפט העליון (רע"פ 4902/04).

5.         נורית לא התגוננה מפני התביעה האזרחית ולפיכך ניתן נגדה פסק דין בהעדר הגנה. פסק דין זה מתייחס איפוא לאלון, הוא הנתבע מס' 2.

6.         טענות ההגנה העיקריות של אלון הן כדלקמן: הבנק לא היה רשאי לחייב על דעת עצמו את החשבון המשותף בגין כספי המעילה; נורית לא הורשתה על ידי אלון לחייב את החשבון המשותף לשם החזרת כספי המעילה, ואם התיימרה לעשות כן, אין בכך כדי להשית עליו חבות; חיוב החשבון המשותף מהווה הפרת אמון כלפי אלון הן מצידה של נורית והן מצידו של הבנק, הואיל ואלון לא היה מעורב בביצוע המעילה; לא ניתן להשית עליו חבות נזיקית בשל עוולה נזיקית שביצעה נורית; לא ניתן לחייב אותו מכוח עילה של עשיית עושר ולא במשפט, שכן עילת התביעה מכוחה נתבע הינה חוזית בלבד.

            נבחן טענות אלה כסדרן.

7.         אין בסיס לטענה לפיה הבנק חייב את החשבון המשותף על דעת עצמו. מחומר הראיות עולה בברור כי חיוב החשבון נעשה בעקבות הוראה מפורשת של נורית, שהועלתה על הכתב.

במכתב מיום 17.12.2000 (נספח ג' לתצהיר הבנק) הודתה נורית בביצוע המעילה, וכתבה, בין השאר:

" כל הפעולות שבצעתי נבעו מלחץ כלכלי ואישי אשר אין להן כל הצדקה ואסורות בתכלית האיסור, אך מצבי היה בכי רע מאחר ובעלי עבר תאונת עבודה והיה חצי שנה בבית וכל החובות וההתחייבויות נפלו על כתפי."

למכתב זה צירפה נורית רשימה מפורטת של החשבונות מהם נגנב הכסף, מועד ביצועה של כל גניבה ופרטי החשבון אליו הועברו כספי המעילה.

במכתב נוסף מיום 17.12.2000 (נספח ג' לתצהיר הבנק) הורתה נורית לבנק:

            " נא לחייב את חשבוני אצלכם שמספרו  229229-105 בסך 30,000 ש"ח ובתמורה לזכות את החשבונות עפ"י הרשימה רצ"ב לביטול פעולה מיום 12.12.2000".

במכתב שלישי, מיום 25.12.2000 (נספח ג' לתצהיר הבנק), הורתה נורית לבנק:

            " אנא חייבו את חשבוני מס' 229229-105 בסך של 227,904.55 ש"ח שנמשכו מחשבונות המפורטים בנספח א' על מנת לזכותם".

            אלון גם הודה בחקירתו כי נורית היא זו שביקשה לחייב את החשבון (ע' 2 לפרוטוקול).

8.         טוען ב"כ אלון כי הדיבור " חשבוני" מלמד כי לא היתה לנורית כל כוונה לחייב גם את אלון. אין בידי לקבל טענה זו. לו ביקשה נורית לחייב רק את עצמה, היתה מן הסתם נוקטת בדיבור אחר, למשל, " נא חייבו אותי". החשבון אותו ביקשה נורית לחייב היה החשבון המשותף, וברי איפוא כי לא ניתן לקבל ברצינות את הסברה כאילו התכוונה נורית לחייב רק את עצמה. מכל מקום, נורית, המרצה כיום עונש של מאסר, לא זומנה על ידי אלון לתמוך בגירסתו זו, ומכתבה הבלתי מסוייג מדבר בעד עצמו. המנעותו של אלון מלזמן את נורית כעדה מטעמו, פועלת לחובתו, מכוחו של הכלל לפיו הימנעות צד מהבאת ראיה, מקימה לחובתו של אותו צד חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגרסתו (ראה ע"א 1986/92  מדינת ישראל נ' פואד אסעד קנג' אבו סאלח   פ"ד נ(1) 499, עמ' 510-511 וכן ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק   פ"ד נו(1), 539 ,עמ' 551-552).

9.         טוען ב"כ אלון כי הבנק הודה בכך שחייב את החשבון המשותף בסכום המעילה על דעת עצמו, והוא נתפס על הודאה זו. אינני מקבל טענה זו. בכתב התביעה טען הבנק כי התביעה נובעת מיתרת החובה בחשבון המשותף, הא ותו לא. הבנק לא התייחס בכתב התביעה וגם לא בבקשה לעיקול זמני לשאלה כיצד בדיוק בוצעו החיובים בחשבון, ולא היה חייב לעשות כן. משנדרש הבנק בשלב הראיות לענין זה, התברר כי חיוב החשבון נעשה לפי בקשה של נורית ואין המדובר בפעולה חד צדדית של הבנק. אכן, הבנק טען במסגרת הבקשה לעיקול זמני כי חייב את החשבון כתוצאה מן המעילה, אך טיעון זה אינו סותר את העובדה שהחיוב בא בעקבות בקשה של נורית, גם אם טכניקת החיוב, כתולדה של בקשה מצד נורית, לא נטענה מפורשות בבקשה לעיקול זמני.