פסק-דין בתיק א 11733/00

1.         התובע (להלן, גם "שפיק") הוא מנהלו של מוסך ברח' יפו 137 בחיפה, והוא שוכר ראשי שלו. לטענת שפיק בסוף נובמבר 99 הציעו הנתבע 1 (להלן, גם "איהאב") והנתבע 2 (להלן, גם "יוסי"), כי ישכיר להם חלק מהמושכר בשכירות משנה לצורך ניהול חנות למכירת חלקי חילוף של כלי רכב, לשנה אחת ולאופציה להארכה לשנה נוספת. בסופה של דרך, כך גרסתו של שפיק, הוא מסר את החזקה במושכר לנתבעים, עוד בטרם נחתם חוזה השכירות. בהמשך הדרך הפרו הנתבעים את תנאי החוזה, בין השאר בכך שניהלו עסק של תיווך רכבים במקום מכירת חלקי חילוף. לנוכח כל אלו הוגשה תובענתו הכספית של התובע להטבת הנזקים שנגרמו לו. תחילה הוגשה התובענה על סך 11,573 ש"ח. בהמשך, הוגש כתב תביעה מתוקן על סך 40,720 ש"ח.

            ועוד יצויין כי התובע הגיש אף תובענת פינוי בסדר דין מקוצר כנגד הנתבעים. זו הסתיימה בפסק דין מוסכם. אין חולקין כי התובע קיבל את החזקה במושכר בחודש אוקטובר 2001.

2.         הנתבעים התגוננו בפני התביעה, כאשר הם מיוצגים כאחד ומגישים כתב הגנה מתוקן אחד. לימים, איהאב עזב את הארץ והוא נמצא בחו"ל בכתובת לא ידועה. בקשתה של ב"כ הנתבעים להשתחרר מייצוגו של איהאב, עקב ניתוק הקשר שלו עמה, נדחתה על ידי. בהמשך זכה יוסי בייצוג נפרד. ב"כ איהאב, איפוא, במצוות בית המשפט המשיכה בייצוגו עד תום.

3.         הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות והמצהירים נחקרו על תצהיריהם. הוגשו תצהירים של שפיק ושל יוסי בלבד. לאחר מכן הונחו בפניי סיכומי טענות, אף סיכומי טענות משלימים.

4.         ככל שעסקינן במסכת העובדתית מתגלעים בין בעלי הדין שורה של חילוקי דעות, שמרביתם, כפי שיבואר, הינם בעלי משמעות שולית בעיניי.

            וכך, טוענים הנתבעים כי הם לא ידעו, מלכתחילה, כי שפיק אינו הבעלים של המושכר אלא שוכר שלו. טענה זו של הנתבעים מקובלת עליי, והנני דוחה את גרסת שפיק בעניין זה. ואולם, יהא הדבר אשר יהא, ברי לי שהמושכר עמד לרשותם של הנתבעים, או מי מהם, עד לפינויו. משום כך, וממילא, צומחת זכות עקרונית של שפיק להיפרע סכומים המגיעים לו בגין כך, שהרי ברי לי שחלק המושכר האמור לא הושכר בחינם.

            ועוד מתעוררת מחלוקת בין בעלי הדין באשר להפרות אלו או אחרות. נטען על מעשי אלימות, אף חמורים. נטען על הפרת תנאי השכירות. לכל אלו לא מצאתי, להנחת דעתי, ראיות מתועדות התומכות בגרסה זו או אחרת, וגם משום כך לא אדרש לעניין זה לנוכח הנחתי הבסיסית באשר לזכות שפיק להיפרע סכומים המגיעים לו, יהא הדבר אשר יהא.

5.         ואולם בדעתי להידרש למחלוקת קוטבית עובדתית אחרת בין בעלי הדין, הגם שכפי שיבואר איני רואה עין בעין עם ב"כ הצדדים, באשר למשמעות הנגזרת מהכרעתה של המחלוקת האמורה.

            כאמור, שפיק טוען כי מעולם לא נחתם בין בעלי הדין חוזה שכירות כלשהו באופן שהנתבעים שהו במושכר ללא חוזה שכירות, כל עיקר. ואכן, לתצהירו של שפיק צורפה אך טיוטה של חוזה שכירות, שכלל לא נחתמה. עיון בטיוטה זו מעלה כי היא אמורה הייתה להיחתם על ידי איהאב בלבד. מכל מקום, בגדר שוכר צויינו רק פרטיו, דהיינו שמו, כתובתו ותעודת הזהות שלו. אכן, בתורף של חוזה השכירות מצויינים הספרות 2. ו- 3., ולצידם הסימון " X ", ועל פי הטענה לו היה חוזה השכירות נחתם, היו נרשמים אף פרטיו של יוסי, ואף פרטי שמה של החברה שניהלה את המושכר מטעם הנתבעים.

            גרסתו של יוסי שונה לחלוטין. לטעמו, חוזה שכירות כאמור נחתם-גם-נחתם. ואולם, לנוכח העובדה שבגדרו של חוזה שכירות זה אמור היה שפיק לקבל בטחונות, ואלו לא ניתנו אותה עת, שמר שפיק את שני עותקי חוזי השכירות תחת ידו. לימים, ומשקיבל שפיק את הבטחונות ונתבקש להעביר עותק מן החוזה הוא סירב לעשות כן. נטען, כי בהמשך הדרך הושמד החוזה החתום על ידי פרקליטתו של שפיק.

6.         ועוד מחלוקת מסתעפת מן המחלוקת האמורה, והיא באשר למעמדו של יוסי. יוסי טוען כי הוא חתם על חוזה השכירות ואולם הוא חתם כעד. כך, משום שהוא היה שכיר בעסקו של איהאב, שהיא חברת פרט סנטר בע"מ. אכן, במקומות רבים בגדר תצהיריו מציין יוסי, בניגוד לגרסה האמורה, כי הוא חתם על החוזה כערב. אקדים ואציין, לעניין זה, כי ברי לי שבמחלוקת האמורה איני רוחש אמון לגרסתו המיתממת של יוסי, וככל שאקבע כי אכן היה חוזה שכירות חתום, אעדיף את האפשרות שיוסי חתם על חוזה שכירות זה כערב.

7.         ואולם האם עליי להידרש, כל עיקר, למחלוקת זו? בחינת הנתונים האמורים מעלה, על פני הדברים, כי התחלפו היוצרות, שמא מבלי שבעלי הדין חשים בכך.  וכך, ברי לי כי האינטרס של שפיק, הוא התובע, היא שאאמץ את גרסת הנתבעים על כך שנחתם חוזה השכירות. על אותה דרך ברי לי שהאינטרס של הנתבעים, איהאב ויוסי, היא שאאמץ את גרסתו של שפיק על כך שמעולם לא נחתם חוזה שכירות. כך, על שום מה?

            שהרי, אם אאמץ את גרסתו של שפיק יעלה הימנה כי  בשום שלב מן השלבים לא היה בין הצדדים חוזה שכירות שנחתם, הגם שאבד או הושמד. ממילא, תעמוד לזכותו של שפיק הזכות לקבלת תשלומים, שאינם מבוססים על חיוב חוזי, אלא על חיוב לבר-חוזי. כך, יעלה מן המסקנה האמורה כי שפיק זכאי לדמי שימוש ראויים, הטעונים הוכחה, ולא לדמי שכירות, חוזיים ומוסכמים. זאת ועוד: אם אלו הם פני הדברים לא נהיר לי, על פני הדברים, הכיצד נתבע יוסי, כל עיקר? שהרי מכלול הנתונים שבפניי אינו מצביע על כל מעורבות מתועדת של יוסי. בטיוטת החוזה (שלא נחתמה) מוזכר איהאב, ואיהאב בלבד. אתקשה, איפוא, לחייב את יוסי, לנוכח העובדה שמעמדו הנטען לא הוכח. אם אקבל את הגרסה, כמבואר מעלה, שיוסי הוא ערב, לא נמצאה לי בטיוטת החוזה, כל מובאה אודות ערבות זו, אף שלא נחתמה. אם אקבל את הגרסה שיוסי הוא עד, ולא קיבלתי גרסה זו, ברי שלא צומחת כל חבות. אם אקבל את הגרסה שיוסי אמור היה לחתום כשוכר נוסף, לא נמצאה לי כל ראיה להנחת דעתי, על שום מה שמו לא נרשם בטיוטת החוזה, בעיקר לנוכח העובדה שמוכח בפניי שההיכרות של יוסי עם שפיק, קדמה להיכרות עם איהאב, והיה זה יוסי שהגה את ההתקשרות האמורה.

8.         מנגד, רק אם אקבל את גרסת הנתבעים על פיה בזמן מן הזמנים נחתם חוזה שכירות עם שפיק, ישרת הדבר את האינטרסים של שפיק. שהרי אז יהא ברור וגלוי כי היחסים בין הצדדים מוסדרים בחוזה שכירות, גם כתוב וגם חתום. העובדה שחוזה שכירות זה לא מצוי לנגד עיניי, אם משום שאבד אם משום שהושמד, אינה מונעת מלקבל גרסאות ולקבוע קביעות מה נרשם בחוזה שכירות זה. רק אז, למשל, תצמח חבותו של יוסי כערב, אם אקבל את הגרסה כי אכן חוזה כאמור נחתם-גם-נחתם. רק אז, למשל, אוכל להידרש לטענת שפיק אודות חיוב יומי בגין פיצויים מוסכמים, ככל שתיגזר המסקנה שהמושכר לא פונה במועד הפינוי החוזי המוסכם.

9.         כמבואר להלן, אין בדעתי להכריע במחלוקת האמורה, הגם שאספק עצמי בקביעה, לאחר ששמעתי הן את עדויותיהם של שפיק ושל יוסי, שהן הותירו עליי רושם רע. אכן, איני רוחש אמון לא לגרסת האחד, לא לגרסת האחר. ואולם נהיר לי כי יש ביכולתי לקבוע קביעות החורצות גורלה של התביעה, אף במנותק מההכרעה האמורה. כך, ככל שאדרש לבחינת סכום התביעה לנוכח הנתונים שבפניי.

10.        בחינת תצהירו של שפיק (ת/1), מלמדת כי הוא ערך תרשומת ביום 7.11.00 (נספח ה'), באשר לחוב האמור, לשיטתו. בדעתי לאמץ מסקנותיי על יסוד נספח זה, ולהעדיפן על גרסתו של שפיק בתצהירו, אף בעדותו. בחינת נספח ה' מעלה את הנתונים האמורים.

ראשית, כותרתו היא "חוב איהאב חנא". בהמשך נרשם בו "שולם על ידי איהאב". משמע, שפיק רואה את איהאב, ואת איהאב בלבד, כיריבו.

שנית, שפיק טוען כי הוא זכאי לדמי שכירות חודשיים בסך 400 דולר למשך שנה, הכוללים מע"מ, דהיינו לסך של 4,800 דולר. הערך השקלי של סכום זה, בהתאם לסעיף 16 לתצהירו של שפיק, עולה לסך של 22,373 ש"ח. ממילא, הגרסה האמורה אינה מתיישבת עם טענתו של שפיק לדמי שכירות בסך של 5,600 דולר.

שלישית, שפיק טוען לארנונה בסכום של 2,065 ש"ח. ואולם הוא מציין כי היא "עד סוף 12/00". מנגד, בגדר תצהירו טוען שפיק לחוב בסכום של 2,276 ש"ח, מבלי שהוא נדרש לנתון האמור, ואניח כי אכן הסכום האמור הוא סכום סביר.