פסק-דין בתיק א 1169/02

ב"כ הצדדים נענו להצעת בית המשפט והסכימו כי הדיון בתובענה יתנהל על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984, וכי פסק הדין יהיה מנומק ויינתן לאחר עיון במסמכים ושמיעת טענות בעל פה מפי ב"כ הצדדים.

אכן, שמעתי בהרחבה את טענות ב"כ הצדדים וגם אפשרתי לבעלי הדין עצמם להשמיע את דברם. עיינתי במסמכים שהוגשו, לרבות בהליך הביניים שהתנהל בתיק זה ולהלן מסקנותיי:

1. קשה לי להיכנס לנבכי הצד הפסיכולוגי של היחסים שבין הצדדים, מדוע נהגו כפי שנהגו, האם אחד מהם היה נתון להשפעה ניכרת של חברו וכו'. אין בידי מספיק נתונים לקבוע מסמרות בשאלות אלה, למרות שיש להן חשיבות מסויימת להכרעה במחלוקת. יחד עם זאת, אוכל לומר כי הגם שהנתבע מס' 1 [להלן - הנתבע] הוא, לכאורה, איש עסקים מתוחכם יותר מאשר התובע, לא הייתי אומר כי התובע הוא איש כה תמים שניתן להוליכו באף ולעשות בו כרצונו. הוא אכן חתם במהלך היחסים העסקיים עם הנתבע על כמה וכמה מסמכים, שכיום הוא טוען שהוצאו ממנו במרמה או בהטעיה, או בתמימות, אך אני סבור כי גם לתמימות הזו, כביכול, יש פן עסקי אופורטוניסטי לא קטן. אכן, התוצאה בסופם של עסקים היא שהתובע נשאר כמעט בלא כלום ואילו הנתבע יצא ברכוש גדול כשמימש מקרקעין שהושגו גם כתוצאה ממאמציו של התובע אולם, מכאן ועד קביעה כי הנתבע רימה את התובע או ניצל את תמימותו המרחק הוא רב. יחד עם זאת, מצאתי טעם בדברי עו"ד גורן כי חרף המסמכים הרבים, רבים מדי, שעליהם חתם התובע ובהם חזר ואמר כי אין לו זכויות בעסק זה או אחר או שהוא מוותר על זכויות כאלה ואחרות, ניתן להגיע למסקנה כי משהו בכל זאת רחש מתחת לפני השטח וכי הנתבע עצמו ידע והבין כי לטענותיו החוזרות ונשנות והבלתי פוסקות של התובע יש איזשהו בסיס, לפחות. כך למשל הטענה כי הצדדים היו שותפים של ממש בעסק של מפעל הברזל, שזהו הראש האחד של התביעה. מתוך המסמכים שהוגשו, תצהירים של עדים ניטרליים ודברי הנתבע עצמו, אפשר להגיע למסקנה כי שני הצדדים היו שותפים במפעל הברזל. יחד עם זאת, אין במסקנה זו כדי להביא לחיובו של הנתבע בכל הפסדיו של המפעל, בוודאי שלא בסכומים שהתובע טוען להם. ראשית, לא הובאו ראיות של ממש בשאלה כיצד נוצרו ההפסדים, מה גובהם המדויק והאם ניתן היה להקטינם. התובע היה הרוח החיה במפעל וניתן היה לדרוש ממנו לפחות להביא מסמכים בעניין זה, אם לא חוות דעת מקצועיות של ממש.

שנית, לאחר שהמפעל קרס הסתבר כי התובע שיעבד מקרקעין השייכים לחב' בונדי לוק, חברה שהזכויות בה הן הראש השני של התביעה כאן. התובע יצר את השעבוד הזה בתקופה שבה היה מנהלה ובעל המניות בחברת בונדי לוק. השעבוד נעשה לטובת בנק לאומי שאצלו התנהל חשבונו של מפעל הברזל. משהוחלט למכור את המקרקעין עלה הצורך להסיר את השעבוד. לנתבע, שבינתיים כבר החזיר לעצמו את השליטה בחב' בונדי לוק, לא היתה ברירה אלא לשלם לבנק לאומי סכום של 100,000 דולר בכדי לשחרר את השעבוד. סכום זה נזקף לזכות חשבונו של מפעל הברזל.

בנסיבות העניין, אני רואה בתשלום הסכום הזה משום סילוק חלקו של הנתבע במפעל הברזל. העובדה שהתובע נאלץ לוותר על ביתו בשל לחץ חובותיו אינה הוכחה כי החובות נגרמו על ידי הימנעותו של הנתבע מלהשקיע כספים נוספים במפעל הברזל. לכן, אני רואה חלק זה של התביעה כמסולק .

2. החלק השני של התביעה שעניינו הזכויות בחברת בונדי לוק, שונה מעט. אמרתי לעיל כי לא הוברר לי אל נכון טיב היחסים האישיים האמיתיים בין שני הצדדים, ובעיקר מה הביא את הנתבע לבחור בתובע כשותפו, בדרגה זו או אחרת, להקמת חברת בונדי לוק ולעסקת רכישת המקרקעין מחברת גב-ים. הבינותי כי הצדדים מכירים זה את זה מזה כמה וכמה שנים, אולם ההסבר הזה אינו מספק את התשובה המלאה. אין חולק כי מפעל הברזל הוקם על שטח קרקע שנשכר מחברת גב-ים בע"מ באזור התעשיה בעפולה, אותה קרקע שנרכשה מאוחר יותר ע"י חברת בונדי לוק. ייתכן שזה היה הרקע לכניסתו של הנתבע לשותפות עם התובע במפעל הברזל. יתכן כי הנתבע סבר כי יהיה קל יותר לרכוש את המקרקעין ולפנות את מפעל הברזל ממנו אם הוא עצמו יהיה שותף במפעל הברזל. מכל מקום, הנתבע הודה במפורש כי קשריו של התובע, וגם יכולותיו האישיות, היו המפתח ליצירת ההתקשרות עם חברת גב-ים, בעלת המקרקעין, לשם רכישת המקרקעין. הדרך שנבחרה לשם כך נקבעה על ידי הנתבע: הקמת חברה בשם בונדי לוק. החברה הוקמה בחודש יולי 1991, בשעה שהנתבע שהה זמנית בחוץ לארץ. באותם ימים ממש עלה צורך דחוף ומיידי להקים את החברה. הנתבע ביקש מהתובע לפנות לעורך דין ליפא מאיר, שהוא עורך דינו של הנתבע, על מנת שיקים ללא דיחוי חברה בע"מ. החברה הוקמה ביום 8.7.91 ונרשמה ביום 9.7.01 על ידי שניים: התובע עזיז דנינו ואישתו יהודית דנינו. יומיים לאחר מכן נערך הסכם בין חב' גם-ים לקרקעות בע"מ לבין חב' בונדי לוק ועל פיו רכשה בונדי לוק כמה חלקות מקרקעין בסכום של כ- 1,400,000 ש"ח + מע"מ. על החוזה חתם התובע בשמה של בונדי לוק, כמנהלה, ואף צירף את ערבותו האישית לקיום חיוביה.

כמה חודשים לאחר הקמת החברה נתבקשו התובע ואישתו לחתום על מסמכי העברת המניות לטובת חברות זרות שבשליטתו של הנתבע, והם עשו כן. אולם, בכך לא תמו קשריו של התובע עם חב' בונדי לוק. בשנת 1992 נחתמו חוזים נוספים עם חב' גב-ים לרכישת מקרקעין נוספים באותו מתחם. התובע חתום על החוזים הללו בשם בונדי לוק וגם כערב לכל חיוביה. הנתבע הסביר בסעיף 9.7 לכתב ההגנה כי הסכמי הרכישה השני והשלישי נחתמו על ידי התובע על פי הסמכה מפורשת שהנתבע נתן לו לחתום בשם החברה, וזאת נוכח היכרותו של התובע את אנשי גב-ים. על הסבר זה חזר הנתבע בטיעון בעל פה כשהשיב לשאלת בית המשפט בעניין זה [עמ' 11 לפרוטוקול].

ממכלול העובדות שבפניי אני מתרשם שאומנם פורמלית לא הוקנו לתובע זכויות בחברת בונדי לוק, אולם היה ברור לשני הצדדים כי הוא יתוגמל על תרומתו בהשגת החוזים עם חברת גב-ים. חשיבותה של התרומה אינה יכולה שנויה במחלוקת וקשה להפריז בערכה. הנתבע ממש הרחיק את עצמו מהתייצבות מול חברת גב-ים וגם כשיכול היה, ולמרות ששהה בארץ, העדיף שהתובע יחתום על החוזים [תוך הסמכה מיוחדת]. אני דוחה את טענות התובע כי העברת המניות נעשתה במירמה או שלא על דעתו או ידיעתו, שלו או של אישתו. יחד עם זאת, ברור כי הויתור על המניות, כמו עצם הקמת החברה על ידי התובע, לא היו בעיני הצדדים פעולות בעלות תוקף משפטי חד משמעי או סופי. כוונתי לכך שהעדר פורמליות הוא שאפיין את היחסים בין הצדדים, גם כשחתמו על מסמכים. התובע עצמו טען זאת בסעיף 24 לכתב התביעה והנתבע הודה בכך בעת הטיעון בעל פה. גם מסיבה זו אינני מייחס חשיבות רבה למסמכים השונים שהתובע נדרש לחתום עליהם: מסמכים לחוד ומציאות לחוד. במיוחד אמורים הדברים כלפי נספח כד' לכתב התביעה, שצורף גם כנספח י' לכתב ההגנה. מקובלת עליי טענת ב"כ התובע כי שום אדם בר דעת לא יחתום על מסמך שכזה, אלא אם כן ברור לו שהוא נעשה רק למראית עין או למטרות אחרות שאינן נוגעות ליחסים בין הצדדים ובין עצמם. כך גם המסמך מש/1 שהוגש במסגרת בש"א 1068/04 [בקשה לעיקול זמני בתיק זה] ששם מודיע התובע שהוא חייב לנתבע סכום של 120,000 דולר. התובע טען כי המסמך הוא "פיברוק אחד גדול", אך גם הנתבע, למרבית הפלא, לא טען בפניי כי אכן התובע חייב לו את הסכום הזה. גם זו ראיה למסמך שהוא לכל הפחות למראית עין.

גם הסכמתו של התובע למחוק את התביעה הקודמת שהגיש נגד הנתבע צריכה להידון לפי אותם קריטריונים. מחיקת התביעה ללא כל תמורה מתקבלת על הדעת וללא כל סיבה ראויה, מצביעה על כך שהעניינים לא נסגרו בין הצדדים ולכן אין לייחס למחיקה, כאקט משפטי, משמעות מיוחדת, בוודאי שלא משמעות של ויתור על זכויות. עובדה גם שהנתבע לא דרש שהתביעה תידחה.

בשני הנושאים שבמחלוקת טוען הנתבע כי שילם לתובע את מה שמגיע לו: 100,000 דולר בגין מפעל הברזל ו- 102,000 דולר בגין יזמות בעסקי המקרקעין. אין חולק כי סכומים אלה אכן שולמו לתובע, אולם עולה השאלה מדוע לא שולמו הסכומים מרצון ובכוונה גלויה. הסכום של 100,000 דולר נכפה, למעשה, על הנתבע, כאשר התובע גרם לשעבוד המגרשים לטובת חשבון הבנק של מפעל הברזל ורק בשל הכורח הזה נאלץ הנתבע לשלם 100,000 דולר, ואילו דמי היזמות בסך 102,000 דולר שולמו על ידי הנתבע בתשלומים רק לאחר שהתובע התייצב בפניו כשהנושים הדפקו על דלתו ואיימו למכור את ביתו. רק אז נאות הנתבע לשלם סכום של 102,000 דולר, תוך כדי החתמתו על מסמך בדבר סילוק כל תביעותיו.  ההתעלמות מזכויותיו של התובע, למרות שהנתבע לא חולק שהגיעו לו, היא בעיניי ראיה לחוסר תום הלב של הנתבע. אוסיף ואומר כי הסכום של 102,000 דולר לא שולם לתובע בריש גלי תמורת חלקו בעסקת המקרקעין, כשותף בדרך זו או אחרת, אלא כדמי יזמות ונקיון השטח [!], שכנגדם נתן התובע חשבונית מס שהנתבע השתמש בה לצורך הפחתת מס השבח המגיע ממנו בגין עסקאות המכר. תשלום הסכום של 102,000 דולר, על פי הפרוטוקול מיום 25.7.99, מהווה בעיני הודאה בזכותו של התובע. הודאה זו מסלקת כל טענת התיישנות, אם ובמידה שעמדה לו, לנתבע.

התביעה בעניין המקרקעין היא לפצות את התובע בסכום שווי מחצית הרווח שגרף הנתבע מעסקאות המקרקעין, על בסיס ההנחה שהתובע הוא שותף במחצית הזכויות בחברה. גישה זו אינה מקובלת עליי שכן התובע הבין וידע שהחברה לא תהיה שלו, אבל מוסכם היה על שני הצדדים כי הוא יפוצה הן על פעולתו בעניין המקרקעין והן על חיסול מפעל הברזל שפעל על אותם מקרקעין. שינוי עילה זו הולם הליך של פשרה לפי סעיף 79א' ואין בו כל הפתעה, מה גם שהרעיון שלתובע מגיעים דמי יזמות הוא רעיון של הנתבע דווקא. המקרקעין נמכרו במליוני דולרים והסבו לנתבע רווח גדול; על כך אין חולק. התובע קיבל בגין עסקה זו סכום של 102,000 דולר בלבד. לא הוברר במשפט על סמך מה נקבע סכום זה דווקא; מה חלקו של מרכיב היזמות בו ואיזה סכום מתוכו מהוה תמורה לניקוי השטח. ולמה התכוונו הצדדים בדברם על "דמי יזמות"?  שאלות אלה נותרו פתוחות. אני ער לכך שהתובע אישר באותו מסמך שלא יהיו לו או לאשתו או לחברה שפעל בה כל תביעות כלפי הנתבע או נגד חברת בונדי לוק, וכי המסמך נחתם  במעמד עורכי הדין של שני הצדדים. לחתימה זו יש משמעות מסויימת, שלא אוכל להתעלם ממנה,  אך בוודאי שלא אוכל לייחס לה את המשמעות של כתב סילוק סופי ומלא הנעשה במקרים "רגילים", שהרי מקרה זה אינו רגיל.  במה אין הוא רגיל?

א. ההיסטוריה של היחסים בין הצדדים מעידה כי פורמליות לא אפיינה את יחסיהם. אילו סרבו התובע ואשתו לוותר על מניות בונדי לוק חמישה חודשים לאחר עסקת רכישת המקרקעין הראשונה, אפשר והיינו דנים עתה בתביעתו של הנתבע מהתובע להשיב לו את המניות על יסוד הסכם ג'נטלמני ביניהם, בסגנון "מזל וברכה" שהנתבע אמון עליו בהיותו יהלומן; אבל זה לא קרה. הנתבע כיבד את הבטחתו והעביר את המניות.

ב. הנתבע לא הכחיש מעולם כי התובע זכאי לדמי יזמות אך משום מה סירב לשלמם. הוא נאלץ לעשות כן כשחס על התובע שעמד לפני פינוי ביתו. אי אפשר להשתחרר מהרושם כי קביעת הסכום של 102,000 דולר הושפעה מחוסר יכולתו של התובע להתמקח על המגיע לו. הוא חתם על המסמך בידעו כי הנתבע גם כן מבין שהמילה האחרונה טרם נאמרה.  לא ברור לי כלל מדוע כרך הנתבע את תשלום הסכום של 102,000 דולר בהצהרה של התובע שהנתבע לא היה מעולם שותף במפעל הברזל, ונראה שהיה זה ממש ניצול מצוקתו של התובע.  מתפלא אני כיצד העזו בעלי הדין להצהיר בגלוי כי הנתבע שיקר בבית משפט השלום בפתח תקוה כשהודה בקיומה של שותפות וכיצד העז הנתבע לדרוש מהתובע להעיד עדות שקר במשפט שהתנהל אותה עת בבית משפט השלום בעפולה.  איני סבור כי למסמך זה צריך בית משפט ליתן תוקף כאל ויתור על זכויות כשר למהדרין.

יש לקבוע, אם כן, את הסכום המגיע לתובע בגין תרומתו לעסקות המקרקעין. בהתחשב בכל הנתונים שפורטו לעיל,  אני סבור כי סכום של 200,000 ש"ח נוספים יהווה פיצוי הולם על תרומתו הממשית להצלחת העסקאות והן לנכונותו לסלק את מפעל הברזל שעליו היתה פרנסתו, כדי לאפשר את ביצוע העסקאות. לכן, נראה לי כי פיצוי בסכום של 200,000 ש"ח, נכון להיום, הוא הסכום הראוי שעל הנתבע לשלם לתובע.

מכל האמור לעיל הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סכום של 200,000 ש"ח, בצירוף 15% שכר טרחת עו"ד + מע"מ. באשר לאגרת המשפט אומר כי התביעה הוגשה על סך כ- 11,000,000 ש"ח והאגרה ששולמה היתה בסכום של 62,000 ש"ח. מאחר שמרבית התביעה נדחתה, אינני מוצא לנכון לחייב את הנתבע בתשלום אגרת המשפט. ראוי היה שהתובע יגיש תביעה צנועה הרבה יותר. 

הסכום ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום.

התביעה נגד הנתבע מס' 2 נדחית ללא צו להוצאות.

ניתן היום ח'  אדר א תשס"ה, [17 פברואר 2005], במעמד ב"כ הצדדים.