פסק-דין בתיק א 11660/05

1.         ביום 8.6.04 נכרת הסכם בין התובע לנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת") לפיו שכרה הנתבעת מאת התובע חנות בכרמיאל למשך שנה, החל מיום 1.8.04 וכלה ביום 31.7.05. דמי השכירות החודשיים, כפי שנקבעו בחוזה, עמדו ע"ס שווי של 275 דולר ארה"ב.

2.         בשולי ההסכם חתם הנתבע מס' 1 על כתב ערבות, לפיו ערב אישית לכל התחייבויות הנתבעת לפי ההסכם.

3.         הנתבעת לא שלמה את דמי השכירות החל מראשית חודש פברואר 2005 ועד לתום תקופת השכירות. בנוסף, אחרה הנתבעת בהחזרת המושכר - כך לטענת התובע - משך חודש ימים והשיבה החזקה בו לידיו רק בסוף חודש אוגוסט 2005.

4.         לאחר שהנתבעת פגרה בתשלום דמי השכירות, ולאור חילוקי הדעות שנתגלעו בין הצדדים, חתם הנתבע מס' 3 ביום 19.6.05 על כתב ערבות, לפיו ערב לחיובי הנתבעת במידה וזו לא תפנה את המושכר במועד, היינו ביום 31.7.05, ותסלק את דמי השכירות המגיעים הימנה.

5.         בתביעתו המונחת בפניי, עתר התובע לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לו דמי שכירות בין התקופה מיום 1.2.05 ועד 31.8.05 בסך 7,590 ש"ח. בנוסף תבע לחייבם בריבית פיגורים בהתאם להוראות ההסכם וכן בפיצוי המוסכם בגין איחור בפינוי המושכר, וזאת החל מיום 16.2.05 ועד לפינויו בפועל על ידם ביום 31.8.05.

 6.        לשם השלמת התמונה אציין כי ראשיתה של התובענה, בהגשתו לביצוע של שטר חוב ע"ס 20,000 ש"ח חתום בידי הנתבע 1. לאחר קבלת ההתנגדות שהוגשה והעברת התיק לדיון בסדר דין מהיר, בקש התובע לתקן את תביעתו על ידי צירופם של יתר הנתבעים. התביעה שהוגשה כנגד הנתבעים החדשים נסמכה על עילה חוזית.

7.         בכתב ההגנה שהגישו, טענו הנתבעים כי החזקה בחנות הוחזרה לידי התובע ביום 23.7.05, היינו עוד בטרם סיומה של תקופת השכירות החוזית. משכך, לא קמה לשיטתם עילת תביעה כנגד הנתבע 3 אשר ערב כאמור לפינוי המושכר במועד. לגבי דמי השכירות, הודו למעשה הנתבעים שחוב זה לא שולם, ברם טענו כי הדבר נבע מחמת חוסר יכולתה הכלכלית של הנתבעת לסלק את המגיע הימנה.

8.       התובע טען כאמור כי החזקה במושכר הוחזרה לידיו רק בסוף חודש אוגוסט 2005 בעוד הנתבעים טוענים בלהט כי החזירו את המושכר כבר בשלהי חודש יולי, ואף שיגרו מכתב על כך בפקסימיליה לידי ב"כ התובע, אם כי לא עלה בידם להציגו.

הנטל להוכחת מועד הפינוי בפועל מוטל היה על התובע. לצורך הרמת נטל זה היה עליו להציג ראיות המאוששות טענתו כי הנתבעת המשיכה להחזיק במושכר חודש ימים לאחר תום התקופה החוזית. לא שוכנעתי מעדותו היחידה של התובע לעניין זה, ואין בידי לקבלה כראיה מספקת להוכחת טענתו לגבי האיחור בהחזרת המושכר. עדותם של הנתבעים עשתה עלי רושם משכנע יותר ואני מאמין לגרסתם כי החזירו את המושכר בסוף חודש יולי 2005. חיזוק לכך ניתן למצוא בעובדה שביום 28.7.05 הגיעו הנתבעים למשרד ב"כ התובע והגיעו עמו להסדר לסילוק חובם בגין תקופת השכירות. הדעת נותנת כי אילו המשיכו להחזיק במושכר באותו מועד, לא היה ב"כ התובע ממהר להגיע עמם להסדר כולל לסילוק חובם.

9.       משכך, לא יכולה להיות מחלוקת לגבי חובה של הנתבעת לסלק את דמי השכירות בגין התקופה מיום 1.2.05 ועד 31.7.05 בסך שווי של 1,650$ כפי שווים בשקלים. בנוסף, חייבת הנתבעת לשלם לתובע ריבית פיגורים בגין האיחור בתשלום המגיע הימנה. סכומים אלה נכון למועד הגשת התביעה עומדים ע"ס 8,777 ש"ח.

10.     התובע עתר בנוסף לחייב את הנתבעים בתשלום הפיצוי הקבוע בהסכם בגין איחור בפינוי המושכר, החל מיום 16.2.05, וזאת בהתאם לסעיף 11(ו) לחוזה השכירות. סעיף זה מורה כי במקרה של פיגור בתשלום דמי השכירות ובמידה והושכר לא פינה את המושכר תוך 15 יום מהיום המיועד לתשלום או תוך 15 יום מתום תקופת השכירות, יהיה השוכר חייב לשלם עבור כל יום איחור בפינוי המושכר סך 226 ש"ח צמוד לדולר ארה"ב (50$ באותו מועד) וזאת בנוסף לדמי השכירות המוסכמים, ובלא לפגוע בכל תרופה אחרת העומדת למשכיר.

11.     אין חולקין כי הנתבעת לא שילמה את דמי השכירות המגיעים הימנה משך תקופה ארוכה ואף לא פינתה את המושכר תוך 15 יום מהיום המיועד לתשלום. בכך נתמלאו למעשה התנאים המקנים לתובע הזכות לתבוע את הפיצוי המוסכם. במאמר מוסגר אני רואה להפנות לכך שבכל המכתבים ששוגרו לנתבעת בעקבות הפרת ההסכם ואי תשלום המגיע, היא לא נדרשה אפילו פעם אחת לפנות את המושכר ולהחזירו לחזקת התובע. יחד עם זאת, הוראות הסעיף אינן מחייבות דרישה מעין זו ודי בכך שדמי השכירות לא שולמו במועד כאשר הנתבעת ממשיכה להחזיק במושכר כדי להקנות הזכות לפיצוי.

12.     עסקינן למעשה בפיצוי מוסכם בהתאםלחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970. סעיף זה קובע כי בית המשפט רשאי להפחית הפיצוי אם מצא כי סכומו נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.

             המבחן הקובע להפחתת סכום הפיצוי המוסכם טמון בשאלה באם בעת כריתת החוזה, שיקפו הפיצויים המוסכמים קנה מידה סביר של הנזק, העלול להיגרם כתוצאה מאותה הפרה (ראו: ע"א 4481/90 אהרון נ' ג. פרץ בע"מ, פד"י מז(3), 427, 436 ; ע"א 539/92 זקן נ' דוד, פד"י מח(4), 89, 95). לעניין זה נאמר בפרשת אהרון הנ"ל:

"בבחינתה של אותה תנייה במקרה ספציפי זה או אחר, נדרשים אנו לקונקרטיזציה של ההפרה הספציפית בה מדובר. בית המשפט קובע את טיבה של ההפרה, ולאחר קביעה זו מסיע הוא עצמו לאחור, אל-עבר יום כריתת ההסכם. משמגיע הוא אל יום כריתת ההסכם, מעמיד בית המשפט את תניית-הפיצויים ואת ההפרה הקונקרטית (אשר תיוולד רק לימים) זו אל-מול זו, ואו-אז שואל הוא את עצמו אם הפיצויים שבתניית- הפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה הקונקרטית. אם ישיב לשאלה בשלילה - יכבד בית המשפט את תניית-הפיצויים ויאכפנה על הצד המפר; ואילו אם ישיב לשאלה בחיוב - כי אז ימשיך ויבדוק כמה ראוי שיפחת מן הפיצויים שנקבעו בתניית-הפיצויים".

13.     בבואי לבחון את סכום הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם, עפ"י אמות המידה שצוינו לעיל, אני סבור כי סכום זה אינו עומד בכל יחס סביר לנזק שעשוי היה להיגרם לתובעים עקב אי תשלום דמי השכירות במועד או לחילופין עקב אי פינוי המושכר. טול דוגמה שהשוכרים איחרו 45 יום בתשלום דמי השכירות. הפיצוי המגיע בגין כך, ככל שלא סילקו ידם מן המושכר, הנו סך 1,500$, זאת שעה שדמי השכירות לחודש עומדים ע"ס 275$. הנזק שעשוי היה להיגרם לתובע מאי תשלום דמי השכירות במועד אינו מגיע כדי סכומים ושיעורים כאלה. בשקלול הנסיבות, נראה לי כי הפיצוי הראוי בנסיבות העניין בגין האיחור בפינוי המושכר מיום 15.2.05 ועד לפינוי בפועל בסוף חודש יולי 2005 יעמוד ע"ס שווי של 1,500$ לכל התקופה (5.5 חודשים). סכום זה נכון למועד הגשת התביעה עמד ע"ס 6,930 ש"ח.

14.     אשר לערבותם של הנתבעים - אין חולק כי הנתבע מס' 1 ערב לקיום כל התחייבויות הנתבעת על פי ההסכם, ומכאן שיש לחייבו הדדית בכל חיוביה. אשר לנתבע 3, הרי שעפ"י סעיף 2 לכתב ערבותו, הוא התחייב ליטול על עצמו את כל התחייבויות הנתבעת במידה וזו לא תפנה את המושכר עד ליום 31.7.05 ולא תמלא אחר התחייבויותיה כלפי התובע. כאמור, אין חולק שהנתבעת לא סילקה את דמי השכירות המגיעים הימנה עד היום. די בכך על מנת לחייב את הנתבע 3  על- פי ערבותו.

15.     סיכומו של דבר, אני מחייב את הנתבעת יחד ולחוד לשלם לתובע, תוך 30 יום סך 15,707 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות משפט בסך 1,200 ש"ח וכן שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ כדין.