פסק-דין בתיק א 11637/03

1.       התובעת סיפקה לנתבעת 1, ברק תיעול והנדסה בע"מ, סחורה בסכום של 345,000 ש"ח, אשר תמורתה לא שולמה. ניתן פסק דין כנגד הנתבעת. התביעה שנותרה היא תביעה כנגד הנתבע 2, אריה ברק, שהוא אחד משני בעלי המניות והמנהלים של הנתבעת 1. התביעה כנגד הנתבע מבוססת על שתי חשבוניות בעקבות שתי תעודות משלוח, בסכום כולל של 17,058 ש"ח, שלפי טענת התובעת, הנתבע התחייב אישית לשלם את תמורת הסחורות שסופקה על פיהן. הנתבע מכחיש את התחייבותו האישית על פי תעודות המשלוח. להסיר ספק, התביעה, שהחלה כתביעה בסדר דין מקוצר, אינה מבוססת על הסכם ערבות בעל פה אלא על ההסכם בכתב הכלול בתעודות המשלוח.

2.       אין חולק שהנתבע חתם על תעודות  משלוח 1815 ו- 1798 שעליהן נכתב:

"אני בעל החברה הנ"ל אחראי באופן אישי לתשלום כל סחורה שתילקח עבורי בין אם זה על ידי ובין אם זה על ידי נציג מטעמי".

 ניסוח זה הוא ניסוח מעורפל, הזקוק לפרשנות. כך, נאמר בפיסקה זו שמדובר בסחורה שתילקח "עבורי". כמובן שהסחורה אינה נלקחת עבור בעל החברה אלא עבור החברה. לכן, בתוך הפיסקה הזו יש סתירה פנימית. אם הסחורה נלקחת עבור בעל החברה, הוא אחראי לתשלומה באופן אישי גם בלי פיסקה זו. אם הסחורה נלקחת עבור החברה, היא אינה נלקחת עבור בעל החברה. לכן, יש לפרש את הפיסקה הזו לפי עקרונות הפרשנות התכליתית. אם יש תוקף כלשהוא לפיסקה זו, יש לה תוקף רק אם היא מכוונת לסחורה הנלקחת עבור החברה. אין טעם בפיסקה זו לצורך הסחורה הנלקחת עבור בעל החברה. לפי סעיף 25 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), "חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל". לפיכך, יש לפרש את הפיסקה הזו, במידה שיש לה תוקף, כמכוונת לסחורה המסופקת לחברה ולא לסחורה המסופקת לבעל החברה.

3.       ואולם, יש לתחום את מסגרת הדיון. המסמך שבו מדובר הוא תעודת משלוח. אין הוא הסכם ערבות. הכלל הוא שיש לנהוג זהירות מרובה בייחוס משמעות של הסכם לתניות שנכללו במסמך שנועד למטרה אחרת. זאת, ללא קשר לשאלה אם ההסכם נכרת בדרך של חתימה או בדרך אחרת. בנסיבות אלה לא חלים הכללים הרגילים בדבר מחוייבותו של אדם על הנובע מחתימתו. כך לגבי כרטיס כניסה , וכך לגבי אישור תשלום המופיע על גבי שיק של חברת ביטוח . בתי המשפט התייחסו לסיטואציה זו שוב ושוב. כך, בע"א 347/90 סודה גל נ' ספילמן פ"ד מז (3) 459, בעמ' 474:

ענייננו אינו בחוזה שתנאיו, מעוררי המחלוקת, גובשו בין הצדדים, אלא במסמך אשר הצד שערך אותו, והפיץ אותו בקרב ציבור לקוחותיו, מבקש להסתמך על תניות שנכללו בו. הרי זה מסוג המקרים בהם מדובר בתניות שנכללו בכרטיס, או בקבלה, הנמסרים ללקוח בעת שהוא רוכש מוצר או שירות; ודומה כי גם תווית, המודבקת על גבי המוצר, אף היא מסמך לצורך זה. פשיטא שתניות כאלה תיחשבנה כחלק מן החוזה בין הצדדים רק אם הצרכן יודע (או, למצער, מוחזק כיודע) כי הן מהוות חלק מהחוזה שבינו ולבין המוכר; ועל המוכר, מצדו, מוטל לנקוט אמצעים נאותים כדי להביא את התניות לידיעת לקוחותיו. מקובל עלי כי, בדרך-כלל, יוצא המוכר ידי חובה זו אם הוא מפרסם את התניה בצורה בולטת על המסמך הנמסר ללקוח (ראה: ע"א 251/64 גונשיורוביץ נ' מפעל הפיס, פ"ד יט(3) 286). במה דברים אמורים? בתניה שהיא, כשלעצמה, סבירה או כמעט מובנת מאליה בהתחשב במהות העיסקה (השווה: ע"א 73/63 חברה א"י לתעשיית כותנה בע"מ (בפירוק) נ' יונה אושפיז מנועי חשמל בע"מ, פ"ד יז 2163). אך מקום שהתניה היא חריגה, או בלתי-סבירה על- פניה, היא לא תחייב את הקונה, אלא אם נקט המוכר צעדים שהעמידו את הקונה בפועל על כך שהתניה מהווה חלק מעיסקתם (ראה: ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים, כרך א' ("אבירם", תשנ"א) בעמ' 190).

כך גם בע"א (ת"א- השופט גרוס) 3168/99 רמי חרושת מרצפות נ' דוידוביץ דינים מחוזי לג (2) 271: 

השאלה התובעת בחינה והכרעה היא, איפוא, האם על סמך חתימה על טופס הזמנה סטנדרטי, הטומן בחובו הוראה חריגה ובלתי סטנדרטית לגבי ערבות אישית של החותם, ניתן לחייב את החותם בגין אותה הוראה. אכן, המערערת אינה בבחינת חברת ביטוח החייבת להבליט את תנאי הפטור וההחרגה, והמשיב המזמין סחורה ראוי לו שיעיין בתנאי ההזמנה עובר לחתימתו. אף על פי כן איני יכול להסכים לתוצאה שלפיה מי שחותם על טופס הזמנה מעין זה יחוייב על פי תנאי בלתי רגיל שנועד להטיל ערבות אישית, בלא שניתנה לכך הבלטה ברורה בטופס עצמו, אם ע"י אותיות גדולות ובולטות ואם ע"י הכנסת פרק נפרד שכותרתו "אחריות אישית" או "ערבות אישית", ולפחות בלא שהופנתה תשומת ליבו באורח ברור ומפורש לקיומו של תנאי זה. כאמור, על סמך מראה הטופס עצמו לא ניתן לעשות כן, ולאחר שנדחתה גירסת עובדת המערערת לגבי נסיבות החתימה, הרי שבכך נסתם הגולל על נסיונה של המערערת להטיל חיוב אישי כלשהו על המשיב.

באורח אנלוגי יש להפנות בסוגיה זו לפסק-דינו של הלורד דנינג בפרשת Reed V. Goody - All Er (1950) 919 בו נבחנה הוראה חריגה בהסכם תיווך. בפסק-הדין נקבע כי כאשר בחוזה רגיל מוכנסת הוראה חריגה שאינה שכיחה בחוזים מעין אלה, שומה על המתווך להסביר הסבר היטב ללקוח את טיבה של אותה הוראה, שכן אין ללקוח כל סיבה להאמין כי חתם על הסכם שאינו מכיל את התנאים המקובלים והסטנדרטיים, ובנסיבות שכאלה עשוי בית-המשפט שלא לאכוף הוראה שכזו. המערערת ובעקבותיה חברתי השופטת רובינשטיין נשענו על פסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"א 5616/93 עבדל נאצר איברהים נ' אוטולוקס חלקי חילוף בע"מ (תקדין עליון כרך 96(2) 49), בו אכן הוטלה חבות אישית על מנהל שחתם על הסכם הספקת סחורה. ואולם סבורני כי יש לאבחן בין מקרה זה לבין המקרה דנן לאור נסיבותיו. בפרשת איברהים נקבע מפורשות כי הוא ביקש להשאיר את הטופס ברשותו קודם שיחתום עליו והטופס הוחזק בידיו במשך שבועות או חודשים עד לחתימתו. עוד נקבע כי היתה לו הזדמנות לברר ולדעת את תנאי ההסכם, שכן הוא דרש לקבל את הטופס לרשותו משום שנפגע בכבודו עת נדרש לחתום על ההסכם. במקרה שלפנינו היו נסיבות שונות בהתאם לקביעות העובדתיות של השופטת הנכבדה.

ער אני לתחושה הרווחת כי ספק שסיפק סחורה ולא זכה לקבל את תמורתה בשל התמוטטות החברה המזמינה נפגע על לא עוול בכפו, כאשר הנטיה הגוברת היא להטיל אחריות אישית על נציג החברה. ואולם יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, ועקרון האישיות המשפטית הנפרדת טרם חלף מו העולם. משלא טרחה המערערת להבליט את התנאי החריג בטופס הסטנדרטי והמאוכלס בצפיפות של הזמנת סחורה, אין לה להלין אלא על עצמה. גם הנסיון להסתייע במגמה המאפיינת את חוק החברות החדש, אין בו כדי להושיע את המערערת. כפי שהזדמן לי לציין בע"א 2571/99 דרוקמן נ' איציק וצורי - לא פורסם, אי אפשר להתעלם מהפרובלמטיקה הכרוכה בסוגיה זו ומהחששות שמא הרחבה רבה מדי בתחום זה עלולה למוטט את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה.

כך גם בע"א 2643/00 כץ נ' טיצר סופט בע"מ דינים מחוזי לג (6) 663:

השאלה שעומדת לדיון הינה, האם החתימה על חשבונית המס יוצרת הסכמה לערבות אישית והתשובה לשאלה זו שלילית. המדובר בחתימה של אנשים מזדמנים על חשבונית מס סטנדרטית, שניתנה לאחר הספקת הסחורה, תוך שרבוב תנאי חריג בשורת תנאים כלליים, שלשם הנוחות אצטטם במלואם:

"הסחורה בבעלות טיצ'ר סופט עד לפרעון הסופי של התשלום.

אחריות הסחורה לא ניתנת להעברה לצד שלישי, וניתנת לבעל החשבונית בלבד. אין

אחריות למקלדות, עכברים ומאוררים.

אני ערב אישית לפרעון חשבון זה.

**תודה שרכשתם טיצ'ר סופט**".

אין אנו סבורים שיש בחתימה על חשבונית מס, שיש בה הוראה בדבר ערבות אישית, שאינה שכיחה בחשבוניות מעין אלה, כדי לחייב את המערערים אישית. הייתכן כי המשיבה תחתים את כל הבא ליד על חשבונית המס ותהפוך אותו באופן אוטומטי לערב אישית של חובות החברה כלפיה? אף המשיבה עצמה מודה כי המערער 1 זיהה את חתימתו על 3 חשבוניות וכי "ברוב החשבוניות הנוספות... מופיעה חתימתה של המערערת 2...". מכאן אנו למדים שגם חתימתם של אחרים נמצאה על חשבוניות נוספות.

במקרה דומה שדן בו בית משפט זה (בהרכב שונה) נאמר כי "אכן המערערת אינה בבחינת חברת ביטוח החייבת להבליט את תנאי הפטור וההחרגה, והמשיב המזמין סחורה ראוי לו שיעיין בתנאי ההזמנה עובר לחתימתו. אף על פי כן איני יכול להסכים לתוצאה שלפיה כל מי שחותם על טופס הזמנה מעין זה יחוייב על פי תנאי בלתי רגיל שנועד להטיל ערבות אישית, בלא שניתנה לכך הבלטה ברורה בטופס עצמו, אם על ידי אותיות גדולות ובולטות ואם על ידי הכנסת פרק נפרד שכותרתו 'אחריות אישית' או 'ערבות אישית', ולפחות בלא שהופנתה תשומת ליבו באורח ברור ומפורש לקיומו של תנאי זה..." (ע"א (תל-אביב) 3168/99 רמי חרושת מרצפות בע"מ נ' דוידוביץ, ניתן ביום 12.2.02, בסעיף 4 לפסק דינו של ס"נ הש' גרוס. משלא טרחה המשיבה להבליט את התנאי החריג, אין לה להלין אלא על עצמה.מה גם כי, כפי שציין השופט גרוס בפסק הדין הנ"ל, "... אי אפשר להתעלם מהפרובלמטיקה הכרוכה בסוגיה זו ומהחששות שמא הרחבה רבה מדי בתחום זה עלולה למוטט את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה" (סעיף 6). המשיבה התקשרה עם החברה, ולא היה מקום לציפייתה מהמערערים, שלא כזרועה הארוכה של החברה, ולראיה חתימתם של אנשים אחרים, לבד מהמערערים, על חשבוניות המס.