פסק-דין בתיק א 1161/03

1.         התובעות 1 ו-2 הגישו נגד הנתבע (להלן: " עו"ד לנגנטל") תביעה בה עתרו כי בית המשפט יורה לעו"ד לנגנטל לרשום את המקרקעין הידועים כחלקה 4 בגוש 10570 (להלן: " המקרקעין") על שם התובע 3 - הוא הנתבע שכנגד 3 (להלן: " העזבון").

            עו"ד לנגנטל הגיש תביעה שכנגד נגד הנתבעים שכנגד - העזבון ומנהלות העזבון (הנתבעות שכנגד 1ו-2 שיכונו להלן: " מנהלות העזבון") לתשלום שכר הטרחה המגיע לו, לטענתו, מהמנוח.

2.         בישיבת יום 16.11.06, לאחר שהעדים נחקרו בחקירות נגדיות על תצהיריהם, הסכימו הצדדים כי פסק הדין בתביעה ובתביעה שכנגד יינתן בדרך של פשרה, מכוח סמכותו של בית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט.

            המחלוקת בין הצדדים מתייחסת למעשה לשאלה מהו - אם בכלל - שכר הטרחה לו זכאי עו"ד לנגנטל בגין השירותים המשפטיים שהוא נתן במהלך השנים למנוח.

טענות עו"ד לנגנטל

3.         יובהר בקליפת האגוז כי עו"ד לנגנטל טוען כי הוא ייצג את המנוח בעסקה במסגרתה רכש המנוח את המקרקעין בשנת 1963, וכי הוסכם אז ביניהם כי שכר טרחתו של עו"ד לנגנטל ישולם לו מהסכומים שיתקבלו על ידי המנוח בעת מימוש המקרקעין. עו"ד לנגנטל טוען כי הוא נתן במהלך השנים ייעוץ שוטף למנוח, הוא ייצג את המנוח בעסקה בה ניסה המנוח למכור את המקרקעין בשנת 1987 (עסקה שלא יצאה אל הפועל בסופו של דבר), והוא התגונן בשם המנוח בתביעה אישית שהוגשה נגדו בה. פ. 4178/75.

            עו"ד לנגנטל טוען כי הוא זכאי לשכר טרחה בשיעור של 6% משווי המקרקעין, כאשר שווי זה צריך להקבע בהתאם לשוויים הנוכחי של המקרקעין, העומד היום על 2,000,000$.

4.         עו"ד לנגנטל טוען כי פעילותו המקצועית הצילה את המקרקעין וכי אלמלא הוא - לא היו היום כלל מקרקעין לעזבון, וזאת הן במישור של הפיקוח על מט"ח, הן במישור של עיקולים והליכי מימוש שננקטו על ידי רשויות המס, והן במישור של פעולות שננקטו על ידי מי שמכר את המקרקעין למנוח, גדנסקי.

            מטעמו של עו"ד לנגנטל העיד כעד מומחה עו"ד מנוסביץ, אשר חיווה את דעתו ביחס לשכר הטרחה המגיע לעו"ד לנגנטל בגין הטיפול המקצועי שלו במנוח.

טענות מנהלות העזבון

5.         מנהלות העזבון כופרות בטענותיו של עו"ד לנגנטל.

            לטענתן, תביעתו של עו"ד לנגנטל התיישנה. הן טוענות כי אין תחולה בענייננו לס' 4 לחוק ההתיישנות, שכן מדובר בשתי תביעות שעניינן שונה לחלוטין. עוד טוענות מנהלות העזבון, כי גרסתו של עו"ד לנגנטל איננה אמינה, מכמה טעמים. לטענתן הסתבר כי עו"ד לנגנטל ייצג את שני הצדדים בהסכם משנת 1963, וכך אף בהסכם משנת 1987. לטענתן, עו"ד לנגנטל לא הוכיח כי המנוח חייב לו שכר, והוא לא הוכיח כי הוסכם ששכרו ישולם לו בעת המימוש.

            עוד טענו מנהלות העזבון, כי לא הוכח ששכרו של עו"ד לנגנטל צריך להגזר מהשווי הנוכחי של המקרקעין, מה עוד שהמקרקעין לא מומשו גם היום. לכל היותר - כך טוענות מנהלות העזבון - יש לגזור את שכר הטרחה משוויים של המקרקעין בשנת 1987.

6.         באשר לעסקה משנת 1987, נטען גם כי עסקה זו לא יצאה אל הפועל, וכי המחיר הנקוב של העסקה איננו משקף את המחיר האמיתי עליו הוסכם בין הצדדים. עו"ד לנגנטל היה חייב לדעת זאת, ולכן הוא שותף לדבר עבירה ואיננו זכאי לשכר בגין ההסכם הנ"ל.

            ביחס להליך המשפטי בה. פ. 4178/75, נטען כי עו"ד לנגנטל לא ייצג את המנוח אלא את עצמו. בתובענה זו עתרו מוכרי המקרקעין למנוח (גדנסקי) לאסור את השימוש על ידי עו"ד לנגנטל ביפוי הכוח שלהם לצורך העברת המקרקעין על שם המנוח.

            עו"ד לנגנטל טוען כי האינטרס בתביעה זו, היה של המנוח. הוא  טוען כי אלמלא הוא היה מתגונן, לא היה נכס למנוח. 

דיון

7.         לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק בית המשפט, ובכלל זה בכתבי בית הדין, תצהירי הצדדים, פרוטוקול ישיבת ההוכחות וסיכומי הצדדים, אני קובעת כי הנתבעים שכנגד ישלמו לעו"ד לנגנטל שכר טרחה בסך כולל  של 300,000 ש"ח.

            כנגד תשלום שכר הטרחה הנ"ל, ירשום עו"ד לנגנטל את המקרקעין על שם המנוח או ימנה את עו"ד פשדצקי לחתום בשמו על כל מסמך הדרוש לצורך רישום המקרקעין על שם המנוח.

            מעבר לאמור לעיל, אין צו להוצאות.