פסק-דין בתיק א 11482/00

כללי

זוהי תביעתו של התובע , רתך במקצועו, יליד 21.12.40, לפיצוי על נזקי גוף שנגרמו לו בשל תאונת עבודה מיום 29.8.99.

אותה עת היה התובע מועסק מטעמה של נתבעת 1, חברת כח אדם, בשרותה של נתבעת 2, שהיא מפעל לגידול עופות ועיסוקו היה ביצוע עבודות ריתוך כלובים להובלת עופות.

הנתבעות שתיהן מיוצגות בייצוג זהה, ואין טענות נפרדות כלפיהן או מטעמן בכל האמור בשאלת החבות בנזיקין כלפי התובע, ולפיכך העיסוק בסוגייה זו מתייחס לשתיהן כאל המעביד והאחראי לבטיחות העובד.

חבות

אין מחלוקת על עצם התרחשות התאונה ועל העובדה שנגרמה עובדתית בשל כך שבשל משב רוח עז נפלה דלת הברזל של כלוב עופות שאותו ריתך התובע, ופגעה בראשו וכך ניזוק.

מדובר בכלוב שהיה העליון מבין שלוש שורות כלובים המונחים זה על גבי זה, והשאלה המרכזית במחלוקת היתה איזה אמצעי בטיחות או התקן צריך היה לעשות בו שימוש כדי למנוע נפילה של המכסה כאשר העובד עוסק בתיקון בתוך הכלוב.

כמומחש בצילום נ/1 המציג כלובים הדומים לאלה נשוא הארוע שלפני אנו רואים, וכך עולה גם מכל העדויות שנשמעו, שקיים התקן פשוט וזול הכולל שרשרת עם וו בקצה אשר מיועדת לאבטח את המכסה ולמנוע נפילתו, ושרשרת זו יעילה בעיקר לכלוב העליון, שכן את הכלובים הנמוכים יותר ניתן לאבטח בנקל בעזרת מוט מתכת הננעץ בזווית מסויימת ובאופן המונע את נפילת הדלת.

למדנו מהראיות ששרשרת כזו הותקנה לאחר התאונה והפקת הלקחים ממנה, אך לא היתה קיימת בכל הכלובים קודם לכן.

די לצטט את עדותו של חיים וקנין מנהל האחזקה במשחטת עוף הנגב, הנתבעת, אשר העיד מטעמה ואישר ש" לשאלה אם אחרי הארוע עשינו שרשרת במכסה העליון כדי לקשור אותו אני משיב שכן, הוסיפו." (עמ' 26 מיום 11.5.04).

הנתבעת טוענת כי היה על התובע לאבטח את מכסה הכלוב באמצעות מוט ברזל, כפי שהיה נהוג מימים ימימה וכי לא היה צורך דווקא באותה שרשרת.

עוד טוענת הנתבעת כי משב הרוח העז היה בגדר ארוע בלתי צפוי על ידי המעביד ועל כן אין התרשלות לפתחה כאשר לא התקינה את אותה שרשרת, קודם התאונה.

אין לקבל את טענות הנתבעות ולדעתי לא יצאו ידי החובה הבסיסית לדאוג לבטחון ולבטיחות של עובד כדוגמת התובע ולכן עליהן לחוב כלפיו בגין נזקי התאונה.

העדים השונים התייחסו כולם לצורך לעגן את דלתות הכלובים מפני נפילה פתאומית ונזק לעובדים אלא שהמחלוקת היתה האם די באותו מוט ברזל מאולתר לצורך כך או שמא יש מקום להתקן מסודר וייעודי כדוגמת השרשרת. (ראה עדות התובע בעמ' 4, עדות אנטולי קורבין עמ' 7, עדות יורי יסחקוב עמ' 14 ועדות חיים וקנין עמ' 24 ואילך).

לטעמי כאשר גם המעביד וגם העובדים היו ערים לצורך לעגן את דלת הכלוב אין זה משנה האם סיבת נפילת הדלת הנחזית מראש היא בשל משב רוח פתאומי או שגרתי או שמא מסיבה אחרת שאינה קשורה ברוח. אם המעביד צריך היה לצפות וצפה בפועל אפשרות נפילה כזו, ולא מנע אותה, וזו התרחשה וגרמה לנזק אין נפקות לנסיבות המדויקות שבעטיין התרחשה הנפילה בפועל.

מעבר לזה - אין ראיה שמדובר היה במשב רוח חריג ומיוחד עד כדי שהוא בלתי ניתן לצפיה וחיזוי באורח סביר, וכל ששמענו וניתן לקבוע הוא שמדובר היה ברוח "חזקה", ורוח כזו אינה תופעת טבע בלתי מוכרת ובלתי צפויה.

התובע עבד בשירות הנתבעת 2, מטעם הנתבעת 1, בשתי תקופות, האחת למשך 3 חודשים בשנת 98 והשניה החלה ביום 16.8.99 ונמשכה עד יום התאונה, כלומר כשבועיים. התובע טוען כי בתקופות אלה לא קיבל כל הדרכת בטיחות והוראות ביחס למניעת תאונה כגון זו שהתרחשה ועדותו בדבר העדר הדרכה מתחזקת על ידי עובדים אחרים זולתו שהובאו לעדות. כך מעיד למשל מר יסחקוב (עמ' 14).

העדים אנטולי קורבין ויורי יסחקוב, בנוסף לתובע עצמו אף מספרים שהם היו ערים לסוגייה הבטיחותית הבעייתית הזו אף קודם לתאונה אך התראות ובקשות לשיפור המצב לא נשאו פרי.

מסקנתי היא כי אין צורך להזקק  לכללים ראיתיים דוגמת "הדבר מדבר בעדו" וכי הוכח פוזיטיבית שהמעביד התרשל בכך שלא דאג עובר לתאונה להתקין אמצעי בטיחות כדוגמת השרשרת והוו למנוע נפילת דלתות הכלובים העליונים, ומחדלו משתרע גם במישור אי הדרכת העובדים כיצד להמנע מתאונה אשר כזו.

לכן יש לקבוע אחריות הנתבעות וחבותן כלפיו.

לא מצאתי כי יש לקבוע אשם תורם לתובע עצמו. המגמה בפסיקה היא באופן ברור להקל עם העובד ולהחמיר עם המעביד (ראה ע.א. 453/85 מחמור בע"מ נגד אטדגי, פד"י מא כרך 4 עמ'