פסק-דין בתיק א 114111/99

ענינה של החלטה זו הוא בקביעת הפיצוי המגיע לתובעת לאחר שבהחלטה קודמת מיום 13.11.03 נקבעה אחריותן של הנתבעות לפיצוי האמור  בעקבות התאונה שארעה לתובעת והמתוארת שם (להלן: "ההחלטה הקודמת").

החלטה זו משלימה לגבי התובעת והנתבעות את ההחלטה הקודמת לכדי "פסק דין".

לאור האמור לעיל איני רואה צורך לחזור על דברים שנאמרו וקביעות שנקבעו בהחלטה הקודמת וכן אעשה שימוש במונחים והגדרות כפי שהוגדרו על ידי באותה החלטה.

שני מומחים רפואיים מסרו חוות דעת ונחקרו עליהן בעניין נזקיה הגופניים של התובעת, ד"ר איגור גולדברג מטעמה של התובעת (להלן: "ד"ר גולדברג") וד"ר ישראל קליר מטעמן של הנתבעות (להלן: "ד"ר קליר").

אין חולק על כך שבתאונה נפגע פרק  ידה הימנית של התובעת  באופן שנגרם לה שבר בשורש כף היד (ראה פרק "סיכום ומסקנות" בחוות דעתו של ד"ר קליר); שני המומחים סבורים שלתובעת נגרמה נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 41

(10)ה. לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגע עבודה), תשט"ו - 1956 (להלן: "התוספת") אשר לפיו מוענקת נכות בשיעור זה למי שסובל עקב חבלה בידו מ"הגבלה בתנועות פרק שורש היד עם אפשרות כיפוף גבי של 15 מעלות" [ ראה עדות ד"ר קליר בעמ' 12 לפרוטוקול הדיון מהתאריכים 19.9.04 ו 17.1.05 (להלן: "הפרוטוקול") באמצע העמוד ].

המחלוקת בין המומחים נוגעת לשיעור נכות נוסף שפסק ד"ר גולדברג לתובעת  עקב "....נזק לסחוס המשולש אשר בפרק הדיסטלי שבין עצם הרדיוס לראש האולנה

 (DRUJ)" (פרקי  אבחנה ודיון בחוות דעתו של ד"ר גולדברג  וראה לעומת זאת האמור בפרק סיכום ומסקנות בחוות דעתו של ד"ר קליר, השולל את הממצא הנ"ל).

לפי חוות דעתו של ד"ר גולדברג, ממצא זה הוא הגורם לחולשה בידה הימנית של התובעת, שבגינה יש להעניק לה שיעור נכות נוסף, שאינו מצוי בתוספת, אך אין טענה בקשר לקביעה זו  בהיעדר התייחסות אל פגימה כאמור בתוספת.

הממצאים העובדתיים העומדים בבסיס הקביעה הנ"ל הן תלונותיה של התובעת על החולשה בידה הימנית, לכך אתייחס בהמשך הדברים, ומבחני בדיקת כח שערך ד"ר גולדברג לתובעת.

במחלוקת בין המומחים הנ"ל, דעתי היא שיש לקבל את עמדתו של ד"ר גולדברג, ובהסתייגות מה, כפי שלהלן.

לפי ד"ר קליר, לא היה לתובעת הממצא הפתולוגי המתואר לעיל ואין בסיס רפואי לקביעת הנכות בגין החולשה (ראה עמ' 3 לחוות דעתו), מכל מקום הוא לא מצא ממצא כזה.

ד"ר קליר מסתמך גם על תעודה רפואית שנמסרה לתובעת על ידי ד"ר אגסי, שלא מסר חוות דעת במשפט, אולם הצדדים מצאו לנכון להתייחס לעמדתו; לפי ד"ר קליר, עמדת ד"ר אגסי זהה לעמדתו (ראה התעודה בנספח טו' לתצהיר התובעת).

אלא, שבמהלך החקירה הנגדית הודה ד"ר קליר כי הייתה טעות בידו בעת כתיבת חוות הדעת בכל הנוגע לעמדותיו של ד"ר אגסי וכי זה אכן מצא את אותו הממצא שמצא ד"ר גולדברג בכל הנוגע לפגיעה ב"מפרק האולנרי המרוחק" (ראה הודאה מפורשת בכך בעמ' 12 לפרוטוקול שורה שלישית).

ד"ר קליר שולל את בדיקתו של ד"ר גולדברג לקביעת רמת הכח של ידה של התובעת, ולא ביצע בדיקות דומות משלו, הואיל והוא רואה בבדיקה כזו בדיקה בלתי אובייקטיבית ועל כן לא ניתן לתת בגינה דרגת נכות (סוף עמ' 12 ובעמוד 13 לפרוטוקול).

גישה זו אינה מקובלת עלי, לא במובן העקרוני, לא באשר לבדיקה הספציפית ולא באשר לתובעת.

לא ניתן לשלול עקרונית קביעת נכות לפי מבחנים סובייקטיביים; יתכן ואלו פחות אמינים מממצאים אובייקטיביים אך ברור שיש להם ממשות; גישתו של ד"ר קליר עשויה להניח  \(בהגזמה כלשהי) שבתקופה שלפני קיומם של מכשירי הרנטגן, לא ניתן היה לקבוע ממצא על קיומו של שבר.

עובדה היא, שד"ר קליר מודה בה, שפרופ' אנגל, שהוא מומחה ידוע בתחום כירורגית כף היד (ואני מרשה לעצמי "ידיעה שיפוטית" בעניין הואיל ושני הצדדים התייחסו לעובדה זו כעובדת רקע ידועה בעת חקירתו של ד"ר קליר), משתמש תדיר בבדיקות אותן מכנה ד"ר קליר כ"סובייקטיביות" ואלו גם הוכרו על ידי בתי המשפט (שם בעמ' 13 לפרוטוקול).

בנוסף אומר ד"ר קליר שהתובעת לא נראתה לו כבלתי אמינה בבדיקתה ועל כן השאלה מהיכן ניתן ללמוד אי שיתוף פעולה שלה באופן שיביא לתוצאה נוחה לה?