פסק-דין בתיק א 11387/04

1.       המדובר בתביעה שהוגשה לפי חוק הפלת"ד בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעקבות תאונת דרכים, בה היתה מעורבת לטענתה, ביום 19.4.2002.

2.       על-פי כתב התביעה, התרחשה התאונה כאשר ביקשה התובעת, קטינה בת 11 במועד האירוע, לצאת את הרכב בו נהג אביה, שאז נטרקה הדלת על ידה הימנית (להלן: "התאונה").

הואיל והנתבעת הכחישה את נסיבות אירוע התאונה, כפי שתוארו בכתב התביעה, וכפרה בחבות, הוריתי לתובעת להקדים ולהגיש תצהירי עדות ראשית.

3.       בתצהיר שהוגש מטעם אביה, מר כמאל מנאע (ת/1), נאמר כי במועד הרלוונטי הוא נהג ברכב כשהתובעת יושבת במושב האחורי, מאחורי כיסא הנהג. בהגיעו לביתו, החנה את הרכב והתובעת יצאה דרך הדלת האחורית. האב שנותר ברכב הבחין לדבריו בכך שבתו לא סגרה את הדלת ולכן הושיט את ידו וסגר את הדלת. למשמע צעקותיה, הבין כי טרק את הדלת על ידה.

4.       מר מנאע, אשר נחקר על תצהירו לא הצליח להוסיף פרטים לגבי נסיבות התרחשות התאונה מעבר למידע הכללי אותו הציג בתצהירו. כך למשל, לא עלה בידו לתאר היכן עמדה התובעת בשעת התאונה, היכן היתה ידה מונחת, האם הדלת נותרה פתוחה לאחר שנטרקה על ידה או שמא ננעלה, ועוד כהנה פרטים רלוונטיים ומהותיים. הגרסה הכללית לפיה נטרקה הדלת ומחצה את ידה אינה מספקת, בנסיבות, על מנת להרים את הנטל להוכחת התביעה.

במאמר מוסגר אציין כי מקובלת עליי העמדה כי תאונה מתחרשת לרוב תוך שניות בודדות ואין לדרוש מן התובע לשחזר את מהלך האירועים ולפרוט כל שבריר שניה לרכיביו. בייחוד נכון הדבר כאשר הוא נדרש לעשות כן בחלוף חודשים או שנים ממועד האירוע. יחד עם זאת, תאונה הנה על-פי רוב מאורע טראומטי, חריג ויוצא דופן בחיי היום יום. על כן, ניתן לצפות כי אדם המעורב באירוע תאונתי יזכור לכל הפחות את עיקרי ההתרחשות, אפילו בקווים כלליים.

5.       בענייננו, תמוהה היתה במיוחד גרסתו של האב שהעיד כי שאל את בתו אודות הנסיבות המדויקות של התאונה רק כעבור חודש ימים מהתרחשותה. מדוע לא בירר את הנסיבות מייד עם התרחשותן? וכיצד זה יעלה על הדעת שרק בחלוף חודש ימים התעניין אצל בתו כיצד אירעה התאונה? סתם העד ולא פירש.

6.       התובעת, כיום נערה כבת 14, נחקרה אף היא על תצהירה (ת/2) ועדותה רק הוסיפה לתמיהות שעלו מגרסת אביה. התובעת תארה את מהלך התאונה כדלקמן:

"כשהדלת נטרקה ידי היתה מונחת על המסגרת מלמעלה. היד לא היתה מונחת על הדלת, אלא על המסגרת העליונה. . . הנחתי את כף היד הפתוחה על מסגרת הרכב. הדלת היתה משמאלי וידי הימנית היתה מונחת על גג הרכב".

          גרסה זו אינה הגיונית מכמה טעמים. ראשית, אם כל היד הפתוחה היתה מונחת על מסגרת הרכב ולא על הדלת, כיצד זה שרק האצבע השניה נפגעה? ואיך יתכן שבתנוחה כזו של היד ייפגע קצה האצבע?

בנוסף, התאונה כפי שתוארה מפי התובעת אינה אפשרית משום שאין דרך לסגור את הדלת כשהיא עומדת בסמוך, כשידה מונחת על המסגרת העליונה של הרכב. אילו אכן עמדה כך היה גופה חוסם את הדלת ומונע סגירתה.

7.       אני ער לכך שמדובר בנערה צעירה, שהמעמד על דוכן העדים היה לה זר וגרם לה, יש להניח מתח והתרגשות. על אף זאת, משנשמעה מפיה בסופו של יום גרסה לגבי מהלך התאונה היתה זו גרסה בלתי משכנעת שאינה מתיישבת עם השכל הישר וההגיון.

8.         הנטל להוכחת התביעה מוטל על התובעת, ולצורך הרמתו היה עליה להציג ראיות משכנעות אשר יתמכו בגרסתה לגבי נסיבות אירוע התאונה. אף אם היתה מציגה בפניי גרסה קוהרנטית, בהירה וחד משמעית, ספק אם היה בכך די על מנת לבסס על פי גרסתה לבדה את פסק הדין, וזאת בשים לב להוראות סעיף 54 לפודת הראיות. מקל וחומר שאין כל בסיס לנהוג כן שעה שמוצגת גרסה תמוהה המעלה ספקות ותהיות ממשיים.

9.         אני רואה להוסיף כי אין באמור כדי לקבוע כממצא פוזיטיבי כי התובעת ואביה שקרו בקשר לנסיבות אירוע התאונה, וכי בדו סיפור התביעה מלבם במטרה להוציא שלא כדין כספים מאת הנתבעת. לא זה המקרה בו ניתן לקבוע כי מדובר בעד המעיד דבר שקר בעומדו על דוכן העדים.

יחד עם זאת, אבן יסוד בשיטתנו המשפטית הנו הכלל לפיו נטל השכנוע במשפט האזרחי מוטל, למן תחילת ההליכים ועד סופם, בראש וראשונה על שכמי התובע בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה".