פסק-דין בתיק א 1123/04

         בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל טענת התיישנות.

1.      מכוח סמכותי עפ"י תקנה 241 (ד) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (כפי שתוקנה בתיקון מס' 2 התשנ"ז - 1997) אני מחליט על יסוד הבקשה ותגובת המשיבה.   

2.      המשיבה הגישה ביום 28.11.2004 כנגד המבקשים, תביעה כספית על סך 2,500,000 ש"ח.  עילתה של התביעה, בקליפת אגוז, טענת המשיבה כי בשל מחדלים ומעשים שלא כדין של המבקשים ניתנו לה היתרי בנייה להקמת פרוייקט של 34 דירות, במקום 39-40 דירות, כפי שהייתה זכאית על פי הת.ב.ע. שחלה על האיזור.

המבקש-הנתבע מס' 2, היה יו"ר המבקשת מס' 1 בתקופה הרלוונטית.

על פי האמור בכתב התביעה, המשיבה נאלצה לנקוט בשורה של הליכים במהלך השנים 1994-1995 נוכח סירובה של המבקשת להנפיק לה היתרי בנייה, ואף נקטה הליך משפטי כנגד הועדה המקומית. בסופו של דבר, במהלך שנת 1995, משנוכחה המשיבה לדעת כי היא עלולה להתעכב בבנייה, " קיבלה התובעת החלטה כפויה שלא להתעקש על זכויותיה על פי התב"ע למיצוי כל כמות יחידות הדיור אותן ניתן היה לבנות על החלקות שבבעלותה, ותחת זאת פעלה לקבלת היתרים מתוקנים לכמות יחידות מפוחתת והכל במטרה לצמצם נזקיה...".

בכתב הגנתה הכחישו המבקשים טענות המשיבה לגופן, והעלתה בהזדמנות הראשונה טענת התיישנות. בד בבד הגישו המבקשים בקשה נפרדת לדחיית התביעה מחמת התיישנות.

אקדים ואומר כי דין הבקשה להתקבל.

3.       אין חולק על העובדות הבאות:

עוד לפני קבלת היתרי הבנייה בפועל, המשיבה כבר ידעה על עמדתה של המבקשת, לאור החלטות המבקשת והאישורים העקרוניים שניתנו על ידה בבקשות להיתרי הבנייה.

אך גם בהתעלם מכך, היתרי הבנייה ניתנו בתאריכים הבאים:

היתר בניה ביחס לחלקה 32 ניתן למשיבה ביום 31.12.95.

היתר בניה ביחס לחלקה 34 ניתן למשיבה ביום 7.3.96.

היתר בניה ביחס לחלקה 33 ניתן למשיבה ביום 28.4.96.

היתר בניה ביחס לחלקות 36-37 ניתן למשיבה ביום 4.2.97.

לכן, אפילו נלך בגישה המקלה ביותר עם המשיבה ונניח שעילת התביעה התגבשה אך במועד מתן היתר הבנייה האחרון, הרי שתקופת ההתיישנות הסתיימה ביום 4.2.2004 בעוד התביעה הוגשה ביום 28.11.2004.

4.       המשיבה טענה שרק לאחר קבלת טופס 4 ביום 27.11.97 עלה בידיה לגבש את נזקיה, ולכן, יש לראות את התביעה כאילו הוגשה במועד.

אפילו לשיטה זו של המשיבה, התביעה הוגשה באיחור של יום אחד. אך גם בהתעלם מכך, מה לקבלת טופס 4 ולגיבוש הנזק? נזקה של המשיבה, שהוא צמצום מספר יחידות הדיור, היה ידוע למשיבה עוד לפני קבלת היתרי הבנייה, ואין לכך כל קשר לסיום הבנייה בפועל.

סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע, שבתובענה על עוולה, מקום בו עילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל, מתחיל מירוץ ההתיישנות ביום בו אירע הנזק, ואם " לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום בו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". ברם, כבר נקבע בפסיקה כי סעיף 89(2) לא בא להאריך את המועד של 7 שנות התיישנות, אלא מטרתו להציב מועד סופי של 10 שנים להגשת התביעה, החל ממועד אירוע הנזק, מקום שהנזק לא נתגלה ביום שאירע - ע"א 831/80 יצחק זמיר נ. כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122, 131-132.

אפילו אניח לשיטתה של המשיבה כי הנזק לא נתגבש במלואו עד שלא נמכרו כל הדירות בפרוייקט ועד שלא ניתנו טופסי 4 לכל הבניינים בפרוייקט, הרי שלעניין הידיעה הנדרשת להתגבשות רכיב הנזק, נקבע בפסיקה, כי " משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו.... התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו..." - ע"א 165/83 בוכריס נ. דיור לעולה, פ"ד לח(4) 554, 559; ע"א 4114/96 אבידור המאירי נ. הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 865-866.