פסק-דין בתיק א 111567/01

זוהי תביעה לפינוים של הנתבעים מדירה ציבורית אשר הושכרה להם בשכירות סוציאלית.

הנסיבות

1.         בתאריך 1.10.84 השכירה התובעת (להלן: "עמידר") לנתבעים דירת מגורים בת חדר וחצי  בשטח של כ-32 מ"ר, המצוייה בכפר חרוצים 20/2 (להלן: " המושכר") ו-" הסכם השכירות" - בהתאמה).

            תקופת השכירות נקבעה בהסכם למשך שנה אחת החל מיום 1.10.84 וכלה ביום 3.9.85. בתום תקופת השכירות המשיכו הנתבעים להחזיק במושכר עד עצם היום הזה.

2.         עוד קודם לחתימתו של הסכם השכירות נחתם חוזה שכירות מיום 23.10.70 (להלן: " החוזה משנת 1970")  לפיו הושכר המושכר לנתבע 1 (להלן: " הנתבע") על ידי חברת גב ים (להלן: " החברה"), במסגרת הסדרת דיור לעולים חדשים. 

            בשנת 1984 הועברו זכויות החברה לעמידר וזו האחרונה ערכה עם הנתבעים חוזה חדש, הלוא הוא הסכם השכירות.

3.         כעשור לפני חתימתו של הסכם השכירות, 7.3.74, רכש הנתבע ממינהל מקרקעי ישראל דירה נוספת - הסמוכה לדירה נשוא התביעה - הידועה כדירה 20/1 (להלן: " הדירה הנוספת").

4.         יצויין, כי המושכר והדירה הנוספת שימשו כל השנים למגורי הנתבעים וארבעת ילדיהם אשר התגוררו בשתי הדירות יחדיו.

העתירה וטענות הצדדים

5.         בתביעה שבכאן, המתוקנת יש לומר, עתרה התובעת להורות על פינוי הנתבעים מהדירה, זאת נוכח העובדה כי הנתבע הינו הבעלים של הדירה הנוספת, וככזה אינו זכאי עוד להתגורר בדירה בדיור הציבורי.

            התובעת הודיעה לנתבעים כי היא מממשת את זכותה להביא את הסכם השכירות לידי גמר כפי  זכותה על פי סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 (להלן:" חוק  השכירות והשאילה").

עוד טענה התובעת כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות בכך שפיגרו בתשלום דמי השכירות על פיו, כאשר חובם של הנתבעים, נכון לאור הגשת התביעה, הינו בסך 211 ש"ח.

6.         מנגד טענו הנתבעים כי יש לדחות התביעה כנגדם, כשבפיהם שלוש טענות הגנה.

            ראשית דבר, טענו הנתבעים כי הינם דיירים מוגנים במושכר. לשיטתם על פי החוזה משנת 1970 הם רכשו מעמד של דיירים מוגנים והתובעת מנועה מלהרע מצבם בהסכם השכירות, לעומת מעמדם בחוזה משנת 1970.

            לטענת הנתבעים, התובעת הכירה בהם כדיירים מוגנים משך 35 שנים בהם התגוררו במושכר תוך תשלום דמי שכירות מוגנים.

            עוד טענו הנתבעים, כי התובעת ידוע ידעה, עת חתמה על הסכם השכירות, כי הדירה הנוספת נרכשה על ידי הנתבעים ולמרות זאת מצאה כי הנתבעים זכאים לקבלת סיוע במסגרת הדיור הציבורי.

            לשיטת הנתבעים, הם היו והינם זכאים לדיור בדיור הציבורי ואין כל עילה להביא את השכירות לידי גמר.

            לבסוף טענו הנתבעים, ולחילופין, כי עמידר פועלת בעניין השכרת הדירות הציבוריות כ"זרועה הארוכה" של המדינה וככזו חלה עליה חובה מוגברת של תום הלב ועליה לפעול על פי אמות מידה המחייבות רשות ציבורית.

            לדבריהם, אין זה הגון וראוי לאחר 35 שנות מגורים בדירה, לדרוש מהם להפריד בין הדירות ולהתגורר אך בדירה אחת, בלא כל סיבה מוצדקת וראוייה.

ההסכמה הדיונית

7.         אחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, הודיעו אלה האחרונים לבית המשפט ביום 20.9.05 כי הינם מוותרים על חקירת המצהירים וביהמ"ש הוסמך להכריע במחלוקת שבינותם על בסיס חומר הראיות בתיק ועל פי סיכומים בכתב, אשר יוגשו על ידם.

            יצוין כי בית המשפט נעתר לבקשת הצדדים,  ודחה פעם אחר פעם מתן פסק דין בתובענה לגופה, זאת על מנת לאפשר לנתבעים לפנות לוועדת האכלוס הציבורית, שעל יד משרד השיכון, ע"מ שיוכרו כזכאים להמשיך ולהתגורר בדירה.