פסק-דין בתיק א 1098/00

(כנגד נתבע מס 1)

1.         בפניי תביעה שהגישה התובעת, חברה זרה הרשומה בתורכיה, נגד הנתבעים לתשלום סך של 2,090,627.20 ש"ח. התביעה הוגשה כבר ביום 10.8.2000, אך מסיבות שונות כפי שאפרט להלן התעכבו ההליכים עד היום.

2.         בכתב התביעה טוענת התובעת כי בינה לבין הנתבעות התקיימה מערכת עסקית שפרטיה לא נמסרו. ביום 22.12.1999 נערך ונחתם כתב התחייבות ולפיו מתחייבות החברות- הנתבעות 2-5, לשלם לתובעת סך של 467,660 דולר, בריבית שנתית בשיעור של 20%. הנתבע 1 (להלן: "סגל") חתם כערב אישית להתחייבויותיהן של החברות (להלן: "כתב ההתחייבות"). בכתב ההתחייבות נקבעה גם הוראה ולפיה הסמכות לדון בכל המחלוקות שינבעו מכתב ההתחייבות תהא מתאימה אך ורק לבתי המשפט בישראל.

עוד נטען בכתב התביעה כי החברות או סגל לא שילמו תשלום כלשהו על-פי כתב התחייבות זה, ועל כן הלך החוב ותפח והגיע לסך של 514,426 דולר. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, הוא סכום התביעה.

3.         הואיל והתובעת לא הצליחה להמציא את כתב התביעה לחברות הנתבעות 2-5, הורה בית המשפט ביום 31.12.2001 על מחיקת התביעה נגדן ללא צו להוצאות.

4.         נגד סגל ניתן ביום 26.10.2000 פסק דין בהיעדר הגנה, אך זה בוטל בהסכמה ביום 25.11.2002. למרות  החלטת הביטול לא הגיש סגל כתב הגנה במועד, וביום 5.1.2003 הגישה התובעת בקשה ליתן נגדו פסק דין בהיעדר הגנה (בש"א 335/03). ביום 9.2.2003 דחה בית המשפט את הבקשה למתן פסק דין, והאריך לנתבע את המועד להגשת בקשת רשות להתגונן. בהערת אגב אציין כי לא ברור לי מדוע לא הושגה ההסכמה להגשת בקשת רשות להתגונן, שהרי כתב התביעה לא הוכתר כלל במילים "סדר דין מקוצר", והיה מקום להגיש כתב הגנה, ולא להיזקק לבקשת רשות להתגונן.

5.         בקשת רשות להתגונן הוגשה ביום 3.3.2003, ונדונה בפני השופט גרשון, אשר ביום 24.1.2005 החליט להיעתר לה, והתיר לסגל להתגונן בפני התביעה. תצהיר בקשת הרשות להתגונן הפך לכתב הגנה בתיק.

6.         בבקשת הרשות להתגונן לא כפר סגל בחתימתו על כתב ההתחייבות, אולם טען כי כתב ההתחייבות נערך בשפה האנגלית, שפה בה הוא אינו שולט, וכי לא הבין את תוכנו. לדבריו, הוא נתן אמון באקיף, מר אקיף סיסמנאוגלו  (להלן: "אקיף"), ולכן הסכים לחתום מבלי לדעת כי חתימתו כוללת ערבות אישית. סגל לא כפר בכך כי החברות (הנתבעות 2-5) נותרו חייבות את סכום החוב הנתבע, אך כפר בכך כי הסכים לערוב להתחייבויותיהן. עוד טען סגל כי לא הבין ולא הסכים לכך שבתי המשפט בישראל יהיו מוסמכים לדון במחלוקות שבין הצדדים. לטענתו, הוא התגורר בישראל תקופה קצרה בלבד, וחזר לגור באוקראינה, ולכן לא היה כל היגיון בכך שיסכים להענקת סמכות שיפוט לבתי המשפט בישראל.

7.         לאחר שניתנה לסגל רשות להתגונן, הועבר הדיון בתיק לטיפולי. למרות החלטות שניתנו על-ידי, לא הוגשו תצהירי העדות במועד, ובסופו של דבר, בהתאם להסכמת הצדדים, ניתנה לנתבע ארכה להגשת התצהירים, ואלה הוגשו רק ביום 24.12.2005.

8.         בתחילת הדיון היום התברר כי באת כוח התובעת לא התייצבה. מנהל התובעת הבהיר כי זה מספר ימים הוא מנסה ליצור עמה קשר, אך ככל הנראה ניתקה קשר עם בני משפחתה ועם משרדה. לדבריו, רק הבוקר נודע לו מפי בנה של באת כוחו כי היא יצרה קשר טלפוני, מצבה הבריאותי תקין, אך בני המשפחה ועובדי המשרד אינם יודעים היכן היא נמצאת. למרות אי-התייצבותה ביקש מנהל התובעת לקיים את הדיון בהיעדרה, תוך שהוא מודיע כי הינו מוותר על חקירתו של סגל. יצוין כי סגל לא התייצב אף הוא לדיון, ובאת כוחו מסרה כי מצבו הבריאותי לא אפשר לו לטוס לישראל ולהגיע לדיון.

9.         לאחר שנשמעה חקירתו הקצרה של אקיף, ולאחר עיון בתצהירים שהוגשו, לרבות בתצהירים ובפרוטוקולים במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן, הנני סבור כי יש מקום לקבל את התביעה במלואה.

10.        המחלוקת היחידה בין הצדדים נוגעת לשאלת אומד דעתו של סגל בעת חתימתו על כתב ההתחייבות. סגל טוען כי על אף האמור בכתב ההתחייבות, לא התכוון לערוב לחובות החברות, אלא התכוון אך ורק לחתום בשמן של החברות על התחייבויותן לתשלום הסך אותו היו חייבות לתובעת.

11.        מתצהירי הצדדים עולה כי כתב ההתחייבות הוכן על-ידי אקיף ובאת כוחו. עוד מתברר כי אקיף נסע להיפגש עם סגל במשרדו של סגל באוקראינה, ושם, בסופה של פגישה, נחתם כתב ההתחייבות. אקיף הסביר כי את סגל הכיר לראשונה בישראל בשנת 1995, אותה עת התגורר סגל בישראל. לאחר מכן נמשכו הקשרים העסקיים בין הצדדים, כאשר התובעת סבורה שסגל ממשיך להתגורר בישראל ומנהל את עסקיו הן בישראל והן באוקראינה. אקיף הבהיר כי התובעת שילמה לחברות שבשליטת ובניהול סגל תשלומים שונים עבור סחורה שהייתה אמורה לקבל. מדובר בסך כולל של כ-2 מיליון ש"ח. חלק מהסחורה סופק, אך נותרה סחורה שלא סופקה במלואה, ולפיכך דרשה התובעת מהחברות את השבת הכספים. בסופו של דבר, מאחר שהסחורה לא סופקה, והתשלומים לא שולמו, החל בין הצדדים משא ומתן לקבלת ההחזר. במסגרת משא ומתן זה אף ביקשה התובעת כי סגל ישעבד לטובתה נכס שהיה לו ולאשתו בישראל ואשר היה רשום על שם אשתו, ובין הצדדים אף הוחלפו טיוטות של כתב שיעבוד. מסמכי השיעבוד (נספחים ב ו-ג ל-ת/1) לא נחתמו, ועל כן נאלצה התובעת להסתפק בחתימת התחייבות של החברות ובערבות אישית של סגל עצמו.

12.        מר אקיף הבהיר כי בעת שנפגש לראשונה עם מר סגל בשנת 1995, לא ידע מר סגל את השפה האנגלית על בוריה, אך במשך השנים רכש מיומנות בשפה זו, וכל השיחות ביניהם התנהלו אך ורק בשפה האנגלית. עוד ציין כי ההתכתבויות בין החברות נוהלו כולן בשפה האנגלית. לצורך כך אף המציא מר אקיף מסמכים שונים שנשלחו על-ידי סגל, ואשר כולם בשפה האנגלית (נספחים ח-יט לתצהיר ת/1). באחד המסמכים (נספח יט) ישנו כיתוב בכתב ידו של סגל, בצירוף חתימתו, ומכאן מבקש הוא להסיק כי אין בסיס לטענתו של סגל שלא הבין את הכתוב בכתב ההתחייבות. עוד הבהיר כי בכתב ההתחייבות נרשמו פרטים אישיים של סגל, כמו למשל מספר תעודת הזהות שלו בישראל ומספר הדרכון האוקראיני שלו. מספרים אלו נמסרו על-ידי מר סגל, ולכן ניתן להניח כי הבין שמדובר בהתחייבות אישית שלו, ולא רק בהתחייבות של החברות. לבסוף טען כי עיון בכתב ההתחייבות עצמו מגלה כי מצויות בו חתימות נפרדות של מר סגל בשם החברות, חתימות אליהן צורפו חותמות החברות, וכן מצויה חתימה נפרדת של מר סגל.

13.        כדי לשכנע כי לא הבין ולא ידע את תוכנו של כתב ההתחייבות ואת העובדה כי הוא כולל ערבות אישית, טען מר סגל בתחילה כי בעת החתימה הייתה נוכחת גם עורכת הדין בכר-אברמוביץ (סעיף 16 לבקשת הרשות להתגונן - בש"א 3233/03). בתצהיר העדות הראשית (נ/1) חזר בו מר סגל מדברים אלה והבהיר כי אינו בטוח אם עורכת הדין בכר-אברמוביץ נכחה בזמן החתימה, או שוחחה עמו בטלפון (סעיף 17 לתצהיר). עוד טען כי בשיחות בעל-פה לא צוין בפניו כי מדובר בערבות אישית שלו, אלא אך ורק באישור כי החברות חייבות סכום כסף לתובעת. לדבריו, הוא דיבר רק את השפה הרוסית, ומר אקיף או באת כוח התובעת לא טרחו לתרגם בפניו את השפה. סגל טען גם כי אקיף ובאת כוח התובעת כלל אינם דוברים את השפה הרוסית. כן הדגיש כי לא צוין בפניו שהמסמך מקנה סמכות שיפוט לבתי המשפט בישראל. לדבריו, לא הניח כי יש הבדל בין מה שנאמר לו בעל-פה לבין הכתוב, וכי נתן אמון מלא במר אקיף, אותו הכיר זמן רב ועמו היו לו יחסי ידידות.

14.        גרסתו של הנתבע אינה יכולה להתקבל. כידוע, כלל הוא כי בדרך כלל חזקה על אדם שהוא יודע ומבין על מה הוא חותם, וכי הוא מתכוון לאמור במסמך החתום על-ידו.בע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור. פ"ד יט(2) 113 אומר בית המשפט:

בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא.

            על המבקש לסתור חזקה זו מוטל הנטל שכנע בגרסתו ולהוכיח כי קיים שוני ממשי בין המסמך עליו חתם לבין המסמך עליו האמין שהוא חותם וכי לא יכל היה לדעת על השוני. לעניין אחרון זה לא עמוד לחותם הטענה כי לא יכל לדעת על מה הינו חותם אם התרשל בעת החתימה (ראה ד.פרידמן ונ. כהן, חוזים, כרך ב' עמ' 687  ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, דינים עליון עג 536 , ע"א 1513/99  דטיאשווילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, דינים עליון נח' 244 פסקה 3).

דומה שבמקרה הנוכחי חזקת החתימה  לא נסתרה.