פסק-דין בתיק א 109582/99

מבוא

1.         מדובר בתביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק").

            התובע, גלעדי עינב (להלן: "התובע"), יליד 1979, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 8.11.98 (להלן: "התאונה").

            הנתבעת מודה בחבותה על פי החוק והמחלוקת הינה בשאלת גובה הנזק בלבד.

            מהות הפגיעה והנכות

2.         לאחר התאונה, אושפז התובע בבי"ח בלינסון, שם אובחן כסובל משברים בעצם הבריח ובצלע 8. בבדיקת CT, התגלתה קונטוזיה ריאתית והתובע טופל על ידי ניקוז בית החזה וכן עבר בירור קרדיולוגי.

3.         לצורך הערכת נכותו של התובע, מונו מטעם בית המשפט, מומחים בתחומי האורטופדיה והפסיכיאטריה.

4.         ד"ר מריו אייכנבלט, אשר מונה כמומחה בתחום האורטופדי, ציין בחוות דעתו כי השבר בעצם הבריח, התאחה היטב וללא קיצור הניתן למדידה. ד"ר אייכנבלט, הוסיף וציין כי בבדיקת הצוואר, הגפיים העליונות ובית החזה, לא נמצא כל ממצא פתולוגי ולפיכך לא נותרה לתובע, נכות אורטופדית צמיתה, בגין התאונה.

            ד"ר אייכנבלט העריך כי לאחר התאונה, היה התובע באי כושר מלא, במשך 3 חודשים ואי כושר חלקי (50%), למשך 3 חודשים נוספים.

            ד"ר אייכנבלט, נדרש לחקירה על חוות דעתו.

            ד"ר אייכנבלט, חזר והסביר בעדותו כי בבדיקת התובע, לא מצא דלדול שרירים או אטרופיה של חגורת הכתפיים וכי הכתף מתפקדת, באופן תקין.

            כן חזר ד"ר אייכנבלט וציין כי השבר בעצם הבריח התחבר, ללא קיצור ומבלי שנגרמה הפרעה כלשהי, בתפקוד הכתף.

            ד"ר אייכנבלט, הוסיף וציין כי לא ראה מקום להמליץ על מינוי מומחה בתחום הנוירולוגי, שכן הבדיקה הנוירולוגית שערך, היתה תקינה, כמו גם בדיקות קודמות שנערכו לתובע, במסגרת הטיפול הרפואי בסמוך לאחר התאונה ומאידך, תלונות התובע, לגבי ירידה בתחושה בכל הגפה העליונה השמאלית, אינן מתאימות לפיזור דרמטומי מוכר (עמ' 34 לפרוטוקול).

קביעותיו של ד"ר אייכנבלט, לא נסתרו ולא עורערו. לפיכך, ראיתי לאמץ חוות דעתו ולקבוע כי לא נותרה לתובע נכות, בתחום האורטופדי.

5.         ד"ר גיא אור, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט, בתחום הפסיכיאטרי, ציין בחוות דעתו כי בבדיקת התובע, לא נמצאו סימני דיכאון או חרדה, מהלך החשיבה נמצא תקין, לא נמצאו זיכרונות חודרניים ותלונת התובע כי "השתנה" לאחר התאונה, תוארה כתחושה בלבד ולא כדבר קונקרטי.

            ד"ר אור, הוסיף וציין כי בעוד שבבדיקות קודמות, דיווח התובע על תסמיני חרדה בתר- חבלתיים, הרי בבדיקתו, שלל את קיומם ותיאור התאונה, לא עורר בו חרדה או מצוקה, לפיכך אין הוא סבור כי התובע סובל מהפרעת דחק בתר-חבלתית. בנוסף, הסביר ד"ר אור כי אינו יכול לקשור את תלונות התובע בדבר עצבנות וכאבי ראש מטרידים לתאונה, שכן לאור התיעוד הרפואי, לא ניתן לקבוע שהתובע סבל מזעזוע מח או מפגיעת מח טראומטית כלשהי, ודיווחים בדבר כאבי ראש, תועדו גם בתקופה שעובר לתאונה.

            ד"ר אור זומן אף הוא לחקירה על חוות דעתו.

            ד"ר אור נשאל האם לאור דברי התובע כי פנה לטיפול פסיכיאטרי, כארבע שנים לאחר התאונה שכן יחסיו עם אביו החמירו בעקבות התנהגותו ואז הבין כי עליו לטפל בעצמו (ולמען שלמות התמונה, יצויין כי אמו של התובע, נפטרה בהיותו כבן 10 ממחלת הסרטן), לא היה מקום לקבל מידע גם מאביו של התובע. ד"ר אור השיב כי לעתים יש צורך בקבלת מידע ואנמנזה מבני משפחה, אך "במקרה זה, כשהתלונה היתה פוסט טראומתית ולא מצאתי לכך תסמינים, לא מצאתי מקום לזמן בני משפחה" (עמ' 9 לפרוטוקול).

            בנוסף, נשאל ד"ר אור האם יתכן שהתובע סבל מבעיות נפשיות, לאחר התאונה, אך חשש להתלונן והשיב כי בדרך כלל, אנשים נוטים להסתיר מחשבות פרנואידיות אך לא סביר שאדם יסתיר תסמינים פוסט טראומתיים כגון; הימנעות, רגישות לרעש, קשיי שינה, זכרונות או סיוטים ועל אחת כמה וכמה, לא סביר שיסתיר תסמינים אלה, כאשר הוא נשאל עליהם במפורש (עמ' 10 לפרוטוקול).

            ד"ר אור, הוסיף וציין בעדותו כי בבדיקה לא נמצאו סימני דיכאון וחרדה, התובע לא הגיב לקונפורטציה ולא נמצאה עדות להפרעה פוסט טראומתית, וכדבריו: "... לא היה לי ממצא בבדיקה. לא היה לי ממצא אובייקטיבי בבדיקה שלי שיש תסמיני חרדה, לא היו תלונות של הפרעות חרדה ספציפיות של PTSD , כמו שחזור והימנעות", ובהמשך: "... העדר מוטיבציה לכשעצמו, אינו חלק מהתסמונת. בהעדר תסמיני שיחזור ותסמיני הימנעות, זה לא יכול להיות PTSD ... ירידה במוטיבציה, יכולה להיות מהרבה סיבות, זה לא הופך את זה לפוסט טראומה. ההפרעה דורשת מספר תסמינים, ממספר הפרעות" (עמ' 14-12 לפרוטוקול).