פסק-דין בתיק א 1076/04

הבנק התובע ערך עם הנתבעים הסדר לפרעון הלוואות שניתנו לנתבעת 6. במסגרת הסדר זה פטר הבנק את הערבים מערבויות אישיות שחתמו לנתבעת 6 בגין אותן הלוואות. בתביעה זו טוען הבנק כי במהלך המו"מ שקדם להסדר שנחתם, מנהלי החברה הטעו אותו ביחס למצב החברה, וגרמו לו לחשוב  שהחברה המשיכה לפעול, כאשר החברה לא היתה פעילה. על כן הבנק מבקש לקבוע כי ההסדר שנחתם בטל, וכך גם שחרור הערבים מערבותם האישית. כתוצאה מכך מבקש הבנק לחייב את הנתבעים לשאת בחלק מחובות החברה לבנק- בגובה הערבויות האישיות, בסכום של 7,670,250 ש"ח.

1. רקע הדברים

התובע, בנק לפיתוח התעשייה בישראל בע"מ,  הינו בנק מסחרי, המאוגד כחברה ציבורית הרשומה בישראל (להלן: "הבנק" או "התובע"). הנתבעת 6 (נתבעת פורמאלית) הינה חברה פרטית המצויה כיום בהליכי פירוק, אשר נוסדה בשנת 1978 ורשומה בישראל (להלן: "החברה"), שהנתבעים 1-5 הם בעלי מניותיה ומנהליה. הנתבע 1 הוא בעל מניות החברה דה-פקטו, באמצעות חברה זרה בשם "מדיקנוסטיק אינק" (להלן: "חברת מדיקנוסטיק"), הרשומה לפי דיני מדינת פנמה, שהנתבע 1 אוחז ב-100% מהון מניותיה המונפק והנפרע. הנתבעים 2-4 הם בניו של הנתבע 1.

על פי מסמכי החברה, שימש הנתבע 1 כמנהל בחברה החל מיום 10.5.91 (על אף שנרשם כמנהל במרשם רשם החברות רק ביום 6.1.94). הנתבע 2 היה רשום כבעל מניות בחברה ושימש כמנהלה מיום 10.5.91, ונותר מנהלה הרשום של החברה עד יום 1.8.01, ובעל מניותיה לפחות עד ליום 29.6.99. הנתבעים 3 ו-4 היו רשומים כבעלי מניות בחברה ומנהליה מיום 11.10.89 ואילך, עד למועד שאינו ידוע לתובע במדויק. הם נותרו בעל מניות בחברה לפחות עד סוף שנת 1998 (הבנק טוען כי אעפ"י שהנתבע 3 אינו מופיע כמנהל רשום בשנים האחרונות, בפועל היה גם הנתבע 3 בקשר שוטף עם הנציגי הבנק בזמנים הרלבנטיים). הנתבע 5 רשום כמנהל בחברה מיום 6.1.94.

במאי 2001 חתמו הנתבע 5, מר אריה גבעוני, ומר רפי פלד, עם הנתבע 1, על הסכם לרכישת חברת מדיקנוסטיק הנ"ל שבבעלותו.

הנתבעת 6, היא החברה (בפירוק), עסקה בייצור אלמנטים ומבנים טרומיים תעשייה ומבני ציבור, לרבות קורות דרוכות ויחידות משלימות לגמר. מפעלה נפתח בשנת 1992 בכרמיאל, לאחר שקיבל מעמד של "מפעל מאושר", לצורך קבלת מענקים והלוואות מדינה בסכום שעלה על 100 מיליון ש"ח, מכוח החוק לעידוד השקעות הון (תיקון מס' 39), התשנ"א-1990.

במהלך השנים 1991-2001 נחתמו בין החברה לבנק מספר הסכמים להלוואות ולמתן אשראי, חלקם בערבות המדינה וחלקם שלא בערבות המדינה. ההלוואות נועדו בין השאר, למימון הקמתו והפעלתו של המפעל בכרמיאל.

להבטחת פירעון ההלוואות ניתנו לבנק מספר בטוחות כדלהלן:

1. החברה חתמה על מספר אגרות חוב לטובת הבנק, שבמסגרתן נרשמו שעבודים על מכונות, ציוד ומלאי במרשם רשם החברות.

2. מקרקעי החברה שועבדו לטובת הבנק.

3. הנתבעים 1-4 חתמו על כתב ערבות להבטחת החובות שאינם בערבות המדינה. ביום 14.7.91 חתמו הנתבעים 1-4 על כתב ערבות והתחייבות ללא הגבלה בסכום, להבטחת התחייבויות החברה כלפי הבנק. בנוסף, ביום 9.11.93 חתם הנתבע 1 על כתב ערבות והתחייבות מוגבל בסכום (עד 30  מיליון ש"ח). ביום 16.9.91 הוציא הבנק מכתב המסייג את כתב הערבות עליו חתמו הנתבעים 1-4, ומכתב זה הוחל לאחר מכן גם על כתב הערבות עליו חתם הנתבע 1. על פי מכתב זה, הערבויות הנ"ל לא תחולנה ולא תבטחנה את החובות שבערבות המדינה, וכן הוגבלו הערבויות עד לסך של 1.75 מיליון דולר.

ביום 27.10.03 ניתן נגד החברה צו פירוק והכונס הרשמי מונה כמפרקה הזמני. לאור חדלות פרעונה ואי יכולת הכנ"ר לנהל הליכים משפטיים בהעדר כל משאבים לחברה, צורפה החברה לתביעה כנתבעת פורמאלית בלבד.

עיקר המחלוקת נסבה על נסיבות החתימה על הסכמי הפריסה והמחילה, שנחתמו בין הבנק לנתבעים 1-4, ביום 4.7.01 (להלן: "הסכמי הפריסה"), שבמסגרתם ויתר הבנק על הערבויות האישיות של הנתבעים 1-4, שכאמור הבטיחו את חובות החברה שאינם בערבות המדינה.

השאלות המתעוררות הן שתיים. הראשונה, האם בעת ניהול המו"מ בינו לבין הנתבעים 1-4 בנוגע להסדרי הפרעון, ידע הבנק שהחברה אינה פעילה. השנייה,  אם יוחלט כי הבנק לא ידע כי החברה אינה פעילה, האם הדבר נובע ממחדלם של הנתבעים לגלות זאת לבנק, מהטעייתם את הבנק או הצגת מצג שווא לבנק או שמא, ממחדליו של הבנק עצמו. זו בתמצית התביעה שלפניי.

2. טענות הצדדים

בשנת 1999 לערך, החלה החברה לפגר בהחזרי ההלוואות. הבנק שלח לחברה מספר מכתבי התראה בגין הפיגור בהחזר ההלוואות, ושוחח ונפגש בנושא עם הנתבעים פעמים רבות.

הבנק טוען כי במהלך כל השיחות שניהלו הנתבעים 1-5 עם נציגי הבנק בנושא, מאוקטובר 1999 ועד יולי 2001, לא זו בלבד ש הנתבעים לא הביאו לידיעת הבנק את העובדה כי המפעל שבק חיים לחלוטין, אינו מייצר דבר ואינו מעסיק עובדים (למעט 2-3 שומרים), אלא שהנתבעים הציגו בפני הבנק מצג שווא, לפיו המפעל עובד ומייצר, אלא שהשוק "מעט חלש" ועל כן מתקשה החברה לעמוד בתשלומי החזר ההלוואה ולכן פעלו ב חוסר תום לב במו"מ. הבנק טוען כי הטעייה מכוונת ומתמשכת זו, כאילו מדובר במפעל פעיל ומייצר, היא שהובילה את הבנק ליפול לקורבן ל תרמית של הנתבעים ולוותר במסגרת הסדרי הפריסה והמחילה על הערבויות האישיות. כתוצאה מכך, נותר הבנק כשידיו על ראשו ללא כל בטוחה אמיתית לפירעון חובות החברה.

הנתבעים 1-4 טוענים כי הבנק הסכים לשחרר אותם מהערבויות האישיות במסגרת הסדרי הפריסה ועליו לעמוד בכך, גם אם בדיעבד התברר כי החברה- שהיא למעשה החייב העיקרי, אינה עומדת בהתחייבויותיה עפ"י ההסכמים. לטענתם, במסגרת המו"מ עמדו על הפרק שאלות שונות שהצדדים ביקשו להסדיר, וכי הסכמי הפריסה הם תולדה של וויתורים הדדיים (כך למשל הוסכם על הפחתת חובות החברה לבנק, והגדלת "סכום המזומן" ששולם לבנק), ולכן לא ניתן כעת לבקש "ביטול סלקטיבי" של ויתור הבנק על הערבויות האישיות בלבד.

עוד הם טוענים, כי לא הסתירו מהבנק דבר, וכי היו נאותים לספק לבנק ולמדינה כל מידע שהתבקשו לספק. אלא- שלטענתם- במשך התקופה הממושכת בה התנהל המו"מ בין הצדדים, שאלת היקף הפעילות של החברה כלל לא עמדה על הפרק.