פסק-דין בתיק א 10716/06

העובדות העומדות בבסיס הפרשה נשוא פסק הדין והמפורטות להלן אינן שנויות במחלוקת ובשל כך גם הוגדרה למעשה במהלך קדם המשפט שאלה אחת (או שאלה עיקרית אחת) כשאלה העומדת לדיון בהליכים אלו, כפי שיובהר בהמשך הדברים.

התובעת היא חברה שעיסוקה הוא או היה בניהול עסקי בתי מלון והייתה, בין היתר, בעלים  או מפעילה של מלון "אויה" ביהוד (להלן: "המלון").

הנתבעת היא חברה אשר בנסיבות הדברים שימשה כ"יד הארוכה" של משרד הביטחון לעניין התקשרויות עם בתי מלון בכל הנוגע להלנתם ואכסונם של המתיישבים שפונו מרצועת עזה בשנת  2005 (להלן: "המפונים"); למען הסדר הטוב יאמר כי העובדה שהנתבעת פעלה כשלוחה או שליחה מטעם משרד הביטחון לא שימשה כ"נתון יוצר מחלוקת" בין הצדדים בכל הנוגע ליריבות המשפטית שבין הצדדים.

ביום 14.8.2005 נכרת הסכם בין הצדדים, נספח א' לכתב התביעה (להלן: "ההסכם") לאכסונם והזנתם של מפונים ב 75 מחדרי המלון, בתקופה שבין 15.8.05 ו 15.9.05 כאשר מספר החדרים הנ"ל הוא מספר מקסימלי הניתן לצמצום, כפי שלהלן.

האירוח היה אמור להיות על בסיס "חצי פנסיון", היינו אספקת שתי ארוחות ליום (כולל ארוחת בוקר) והמחירים נקבעו על בסיס זה תוך ציון המחיר לכל אדם בחדר זוגי וכו' כאשר המחירים הם שונים לתקופות אוגוסט 2005 וספטמבר 2005.

תנאים נוספים שהוסכמו, ופרשנותם היא שעומדת בבסיס המחלוקת בין הצדדים, היו דלקמן:

סעיף 7 להסכם:

"... במידה ולא כל החדרים העומדים (לרשות הנתבעת) יאוכלסו בפועל, כולם או חלקם, מכל סיבה שהיא במשך כל תקופת האירוח או חלקה, (תשלם הנתבעת) 70% ממחיר חדר זוגי עבור כל יום- זאת, בכפוף לאמור להלן בסעיף 9 (להסכם) זה, בדבר ביטול העסקה או חלק ממנה".

סעיף 9 להסכם:

" במידה (והנתבעת תבטל) את הזמנת החדרים כי אז (תפצה הנתבעת את התובעת) ב - 50% מערך העסקה".

לעניין פרשנותו של סעיף 9 הנ"ל, אין חולק כי הדברים אמורים גם לעניין ביטול הזמנה של חלק מהחדרים, בין בכלל, לכל התקופה, ובין לחלקים ממנה, כפי שארע בפועל, והפיצוי אמור להיות משולם לפי 50% ממחיר השכרת חדר לתקופת הביטול.

לשני סעיפים אלה בהסכם, שפרשנותם מהווה סלע המחלוקת בין הצדדים, יש להוסיף עוד סעיף, סעיף 2 להסכם, לפיו מצהירה התובעת כי :

" ידוע לנו שבסיס האירוח הנ"ל (היינו אירוח לפי "חצי פנסיון" - צ.כ.) יכול וישתנה לכל התקופה או לחלק ממנה (והנתבעת תיתן) לנו הודעה ע"כ מבעוד מועד".

מוסכם על הכל כי הכוונה היא לכך שהנתבעת יכולה הייתה להודיע לתובעת שהיא מבקשת שהאירוח של המפונים יהיה על בסיס "פנסיון מלא", קרי אספקת שלש ארוחות מלאות ביום, וכן מוסכם על הכל כי במקרה כזה ישתנה בסיס המחיר והחיובים יהיו לפי מחיר לאדם בחדר זוזי ל"פנסיון מלא", כמפורט בסעיף 8 להסכם.

מקובל על הכל שהנתבעת השתמשה בזכותה שלפי סעיף 2 הנ"ל להסכם ושלחה לתובעת הודעה על שינוי בסיס האירוח ל"פנסיון מלא" ביום 17.8.05 וכי למעשה בסיס האירוח הנ"ל החל עוד ביום הראשון לתקופה, היינו ביום 15.8.05 וכי החיוב הנכון בגין אירוח המפונים שהתארחו בפועל במלון הוא לפי מחיר פנסיון מלא (נספח ב' לכתב התביעה).

התביעה היא לתשלום הפרשי כספים שלא שולמו לתובעת ואשר מגיעים לה, כפי פרשנותה את ההסכם.

לגישת התובעת, לעניין חדרים במלון שהזמנתם בוטלה, ומגיע לה תשלום בגינם  בשיעור 50% לפי סעיף 9 להסכם וכן לעניין חדרים במלון שלא אוכלסו במלואם ומגיע לה תשלום בשיעור של 70% לפי סעיף 7 להסכם, השיעורים הנ"ל צריכים להיות נגזרים ממחיר חדר ב"פנסיון מלא" הואיל והיא ספקה  בפועל אכסון ב"פנסיון מלא"; גישת הנתבעת היא שהמחיר צריך להיות נגזר ממחיר חדר לפי "חצי פנסיון" מאחר וזו, לגישתה, הייתה כוונת הצדדים בעת קשירת ההסכם.

השאלה היא שאלה של פרשנות ההסכם, קרי בחינת "אומד דעתם של הצדדים" וזו נבחנת, כפי סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, הן על פי לשון החוזה עצמו, והן מנסיבות חיצוניות [ לדוגמא: ע"א 898/03 בנק לאומי לישראל בע"מ נ. גניה חזן ואח' פד"י נט3 עמ' 266 ].

קשה למצוא פירוש הולם לנושא זה מתוך ה"תכלית המסחרית" של ההסכם, שכן כל אחת מהגישות הנ"ל הולמת את תכליתו; בעיקרו, מדובר בסעיפי פיצוי או "מעין פיצוי" בגין ביטולי חיוב שלפי ההסכם, ושיעורי הפיצוי יכולים להיות ככל שקבעו אותם הצדדים.