פסק-דין בתיק א 10467/05

העובדות הצריכות לצורך ההכרעה

1.         התובע הנו תושב כפר אל גרב בתחום הרשות הפלסטינית. ביום 24.7.97 עבד התובע לטענתו בבית הנתבע בכפר עוספיה. לפתע נפל מגובה כתוצאה מרשלנות הנתבע, מעבידו, ונגרם לו נזק גוף. התובע נפגע בכל חלקי גופו ובעיקר בעצם השוק ברגל ימין, בה אובחן שבר בגינו נזקק לטיפול רפואי ואף אושפז ליום אחד בבית החולים בשכם. על פי הנטען על ידו, בהתאם לקביעת רופא מהרשות הפלסטינית נותרה בעקבות השבר נכות בשיעור 10% לצמיתות.

2.         ביום 22.6.05, קרי, כעבור שבע שנים ואחד עשר חודשים מיום אירוע התאונה, הגיש כתב תביעה נגד הנתבע לתשלום פיצויי נזיקין. בתגובה הגיש הנתבע בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות בהסתמך על הוראות סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) וסעיף 89(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). בקשת הנתבע להאריך את המועד להגשת כתב הגנה עד להכרעה בבקשה נענתה בחיוב.

3.         התובע סבור כי יש לדחות את הבקשה על הסף שכן אינה נתמכת בתצהיר כמצוות הוראות תקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) . לגופו של העניין טוען, כי טעמים של צדק, תקנת הציבור ותום לב מטים את הכף לטובתו, ולכן יש להותיר את התובענה על כנה ולדון במחלוקת גופה.

אי-צירוף תצהיר

4.         טענת התובע בעניין זה אין לה יסוד. בהתאם לתקנה 241(א) לתקנות יש לצרף לכל בקשה בכתב תצהיר ".. לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה". במקרה דנן, מסתמך הנתבע על העובדות המפורטות בכתב התביעה עצמו ובתיק בית המשפט. מועד אירוע התאונה, מועד התרחשות הנזק ומועד גילויו עולים מעיון בכתב התביעה. מועד הגשת התובענה לבית המשפט עולה מתיק בית המשפט. היות שאין הנתבע מתבסס על עובדות חדשות הרי שבדין לא צירף תצהיר לבקשתו.

            למותר לציין, כי היה על התובע דווקא לתמוך את גרסתו בתצהיר שהרי אין הוא חולק למעשה על כי התובענה הוגשה בתום תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, אך מעלה טענה אשר משמעותה הסתמכות על חריג לכלל הנקוט בסעיף 5(1) הנזכר לעיל.

המסגרת הנורמטיבית

5.         הוראות הדין הרלוונטיות לענייננו הנן סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, הקובע תקופת התיישנות בת שבע שנים בתביעות אשר אינן במקרקעין,  וסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (ולא כפי שצוין בטעות בבקשה) אשר האריך את תקופת ההתיישנות בהתקיים הנסיבות המפורטות בו.

סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות קובע לאמור:

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא -

(1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים".

            סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע לאמור:

"מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל -היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

            סעיף 89 לפקודת הנזיקין, הקובע דין מיוחד להתיישנות בתובענה שאחד ממרכיבי העילה  הוא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל (דוגמת המקרה דנן), זכה להתייחסות נרחבת בפסיקה, בין היתר בע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(1) 122, 127-126  ולאחרונה בע"א 7707/01 עליזה צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (פורסם באתר המשפטי נבו) בה נידון בין היתר היחס בינו לבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

6.         התובע אינו חולק כי התאונה בה נגרם לו נזק גוף אירעה ביום 24.7.97, אך טוען בתגובה לבקשה לדחייה על הסף, אם כי ללא תצהיר, כי הנזק טרם התגבש. אם התכוון התובע לטעון כי בנסיבות אלו חלה הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (מה שאינו ברור כלל ועיקר) דין הטענה להדחות שהרי התובע עצמו טען בכתב התביעה כי נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 10% בעטייה של התאונה.

מעבר לכך, אין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין דן בהתגבשות הנזק אלא בגילויו. אין חולק כי במקרה דנן נתגלה הנזק בעת קרות התאונה או למצער זמן קצר לאחר האירוע, שעה שקיבל התובע טיפול רפואי, והתברר כי קיים שבר. נוכח אופי הפגיעה והתיאור העובדתי בכתב התביעה אין לומר כי באותו שלב ראה התובע בנזק שנגרם לו עניין של מה בכך.

התיישנות

7.         התובע גורס, כאמור, שעקרונות של צדק כמו גם חובת תום הלב ותקנת הציבור מחייבים הותרת התובענה על כנה. עקרונות אלו חשובים הם, חולשים על כל תחומי המשפט, ומשמשים כלי עזר פרשני של החוק החרות. למותר לציין, כי יישום עקרונות אלה מחייב הסתכלות דו-צדדית, של התובע ושל הנתבע.

8.         תקנת הציבור מחייבת כי שערי בית המשפט יהיו פתוחים לכל, העשיר והעני, בן המקום והגר.