פסק-דין בתיק א 1043/01

המסגרת

1.         ביום 13.7.2003 יצא מלפניי פסק דין בתובענת התובע. הנתבעת 3 ערערה על פסק הדין לבית המשפט העליון, שהורה, ביום 7.7.2004, להחזיר את הדיון לפניי לשם בירורה של סוגיה כלשהי, וכך אמנם היה.

2.         על מנת שיתבהרו לקורא הדברים שיקרא בחוות דעתי זו, אפרוס עתה, בתמצית, את הסכסוך שנתגלע בין בעלי הדין, ואת פסק הדין שיצא מלפניי לראשונה, כמו גם את פסק הדין בערעור.

הסכסוך

3.         ובכן, את תיאור הסכסוך שנתגלע בין בעלי הדין הבאתי בפסק הדין הראשון, ואין לי אלא להביאו כלשונו שוב.

4.         המנוח אסעד קאסם אבו זידאן ז"ל, שעזבונו הוא התובע (להלן - 'המנוח'), החזיק בשעתו ב-19 דונם מתוך חלקה 3 בגוש 15565 (שטחה הכולל כ-500 דונם, ולהלן - 'החלקה'), המצויה בין כפר מע'אר שבגליל (כפר שהמנוח נימנה, בשעתו, על תושביו) לבין הישוב חזון. בשנת 1964 או סמוך לכך נזקקה קרן קיימת לישראל (הנתבעת 2, ולהלן - 'קק"ל') לכברת הקרקע בה החזיק המנוח, על מנת להקים יד ליוסף נחמני ז"ל, שהיה באותן שנים בכיר בקק"ל. המנוח הסכים לתת את הקרקע לשם הקמת האנדרטה, משום הכבוד שרכש לנחמני ז"ל (כפי שרכשו לו רבים במגזר הערבי באותן שנים). ביום 9.12.1965 התחייב מי שהיה באותן שנים נציג קק"ל באיזור, עו"ד אברהם הללי, כלפי למנוח, כי יתן לו במקום קרקע זו - קרקע חליפית, ששטחה כשטח הקרקע שנתן לקק"ל (להלן נכנה התחיבות זו, שחתם עליה גם המנוח, 'ההסכם משנת 1965'). בינתיים, משמע עד שקק"ל תקיים אחר התחייבותה, נתנה קק"ל למנוח 6.5 דונם (יש הטוענים 8 דונם), על מנת שיעבד אותם לפרנסתו, בלא שיצטרך לשלם עליהם דמי חכירה, והוא אמנם השתמש בקרקע, ואחריו משתמשים בה בני משפחתו עד עצם היום הזה, בלא לשלם עליה דמי חכירה למינהל מקרקעי ישראל (הוא הנתבע 1, ולהלן - 'המינהל').

5.         הקרקע בה החזיק המנוח (בחלקה 3 הנ"ל) נלקחה, איפוא, בידי קק"ל, ושימשה להקמת יד להנצחת שמו של נחמני ז"ל, אלא שההתחייבות שנתן מר הללי למנוח לא קוימה. מכאן באה תביעתו של המנוח, באמצעות יורשיו, ובה עותר העזבון להצהיר, כי הוא הבעלים של 19 דונם מתוך חלקה 3, או לחילופין - כי הוא זכאי לכברת קרקע אחרת ששטחה זהה, מתוך אדמות כפר מע'אר.

6.         תביעת העזבון מופנית כלפי קק"ל, והדברים מובנים. היא מופנית גם כלפי המינהל, משום שהקרקע רשומה על שם המדינה. התביעה הופנתה גם כלפי המועצה המקומית מע'אר (נתבעת 3, ולהלן - 'המועצה'), והטעם לכך הוא זה: עובר לשנת 1991 נתקיימה מערכה משפטית בין המינהל לבין המועצה, שנסתיימה בהסכם שנכרת בין בעלי הדין (להלן נכנהו 'ההסכם משנת 1991'), ולפיו חולקו ביניהם חלקות קרקע שונות (ובהן חלקה 3 בה אנו עוסקים), על מנת שהחלק שניתן למועצה יחולק בין התושבים (הטוענים לזכות בקרקע). טענתו החילופית של עזבון המנוח היא, כפי שראינו למעלה, לקבלת חלק מקרקעות הכפר, משמע מהחלק שהוקצה למועצה, באותו הסכם שכרתה עם המינהל בשנת 1991.

7.         הנתבעים 1 ו-2 פרסו, להגנתם, טענות מטענות שונות, שהחשובה לענייננו בשלב הנוכחי בו אנו מצויים היא הטענה, שלפיה ההתחייבות שנתן הללי בשעתו - נבלעה בתוך ההסכם משנת 1991 בין המינהל למועצה, שהרי המועצה פעלה אז בשם כל התושבים, ובכללם בני משפחת המנוח, שטענו לזכויות בחלקה 3 הנ"ל, ועל כן המועצה היא שצריכה לתת לו קרקע, ולא המדינה או קק"ל.

8.         המועצה טענה, בתורה, כי אין לה דין ודברים עם המנוח או בני משפחתו, אין לה כל התחיבות כלפיו, ותביעתו אינה מגלה כל עילה נגדה.  היא טענה עוד, כי אם למנוח זכויות בחלקה 3, הרי שהן מצויות בחלק שניתן למדינה בהסכם משנת 1991, ולמדינה הוא צריך להפנות את תביעתו ולא אליה.

פסק הדין הראשון

9.         בפסק הדין הראשון פסקתי, ראשית, כי עו"ד הללי אכן נתן התחייבות למנוח ליתן לו קרקע, כשם שטענו יורשיו בתביעתם שלפניי, ואת טעמיי הטעמתי שם. קביעה זו אינה עומדת עוד לדיון עתה. יחד עם זאת קבעתי, כי תביעת התובע נגד הנתבעות 1-2 דינה להידחות, על שום שאת תביעתו הוא כיוון לקבלת זכות בעלות בקרקע שתיתן לו המדינה, בעוד שההתחייבות שקיבל מהללי דיברה על זכות חזקה שיקבל התובע, כנגד זכות חזקה שהיתה לו בחלקה שנתן בשעתו לקק"ל (שהרי זכות בעלות לא היתה לו במקרקעין אותם מסר לקק"ל).

10.        אשר להסכם משנת 1991 שכרתו המדינה והמועצה אזכיר, כי הרקע לכריתתו היה סכסוך שנתגלע בין השתיים ביחס לחלקה 3 (ושאר חלקות) מאדמות הכפר (שמתוכה מבקש התובע לקבל זכות), כשהמדינה סברה, כי החלקה שלה היא, בעוד המועצה טענה, כי היא שצריכה שתקבל את הבעלות בחלקה, לטובת תושבי הכפר. סופו של סכסוך שנפתר בכריתתו של אותו הסכם משנת 1991, כשהמועצה פועלת - בכריתת החוזה - בשם תושבי הכפר (הטוענים לזכות באותה קרקע). בהסכם חילקו ביניהן המועצה והמדינה את החלקות שהיו נושא הסכסוך, כשכל אחת מהן קיבלה כמחצית השטח.

11.        מכאן אנו שבים לענייננו, וכבר ראינו את טענת המדינה, לפיה התחייבותו של מר הללי כלפי התובע (משנת 1965) נבלעה בתוך ההסכם משנת 1991 במובן זה, שבהסכם משנת 1991 לקחה המועצה על עצמה לחלק את הקרקע שניתנה לה באותו הסכם - בין כלל התושבים הטוענים לקרקע בחלקה 3 (ושאר החלקות), ובכלל זה - התובע.

המועצה ביקשה לשכנע, בתורה, כי ההסכם הנ"ל לא בא לגרוע מהתחייבויות קודמות שנטלה על עצמה המדינה, כגון התחייבותו של מר הללי כלפי המנוח. היא הוסיפה עוד טענה, ולפיה לא נותר מתוך הקרקע שניתנה לה לפי ההסכם משנת 1991 ולו מטר רבוע אחד שאין לו דורש מבין תושבי הכפר, ולכן אין ביכולתה, אפילו רצתה בכך, לתת למשפחת המנוח זכות בכל חלק שהוא של חלקה 3 הנדונה.

12.        במחלוקת זו שנתגלעה בין המדינה למועצה ביכרתי את עמדת המדינה על פני זו של המועצה ופסקתי, כי ההסכם משנת 1991 התכוון לפתור את המחלוקת בין השתיים באורח סופי, משמע שהמועצה תקבל - בשם התושבים - את הקרקע שתקבל, ואותה היא תחלק כפי שתחלק, משמע בין כלל התושבים הטוענים לזכות בקרקע, ובכללם התובע.

13.        פועל יוצא מן הדברים הללו ראיתי להצהיר על זכותו של התובע לקבל מן המועצה את כברת האדמה המגיעה לו מתוך הקרקע שהוקצתה לה בהסכם משנת 1991.

פסק הדין בערעור

14.        על פסק הדין שיצא מלפניי הגישה המועצה ערעור לבית המשפט העליון, שביום 7.7.2004 פסק: