פסק-דין בתיק א 104170/01

מבוא

1.         התובע, מדעי משה (להלן: התובע), יליד 1953, כרסם - חרט במקצועו, עבד במפעלי התעשיה הצבאית לישראל בע"מ (להלן: "תעש" או "הנתבעת"), משנת 1982 ועד לפיטוריו, בשנת 2000.

מדובר בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו, על פי הנטען, לתובע, בגין שתי תאונות עבודה שארעו במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבעת.

התאונה הראשונה, ארעה, על פי הנטען, ביום 30.9.94 (להלן:"התאונה הראשונה").

התאונה השניה, ארעה, על פי הנטען, ביום 5.1.97 (להלן:"התאונה השניה").

הצדדים חלוקים  בשאלת נסיבות ארוע התאונות, בשאלת האחריות ובשאלת גובה הנזק.

היות וכל אחת מהתאונות הנטענות, מקימה, עילת תביעה עצמאית, אדון בתביעה, בגין כל אחת מהתאונות, בנפרד.

התאונה הראשונה

נסיבות ארוע התאונה

2.         התאונה הראשונה (להלן בפרק זה : "התאונה"), ארעה,על פי הנטען, בעת שהתובע הרים, ביחד עם עובד נוסף, מר מיכאל שמש (להלן:"שמש"), ארגז שהכיל כ - 120 גופי אקדח מגנום ואשר משקלו הכולל, הסתכם בכ - 140-120 ק"ג, על מנת להניחו על משטח בגובה 10 ס"מ מהרצפה ולפתע חש, כאב חד בגבו, מעד ונפל לתוך ארגז אחר (סעיפים 56-51 לתצהיר העדות הראשית, ת/1, להלן:"התצהיר" ועמ' 16 לפרוטוקול).

3.         התובע, פירט, בהרחבה רבה, בתצהירו את שיטת העבודה ותנאי העבודה ששררו במפעל, לרבות הדרישה שהוצבה בפני העובדים, לעמוד ביעדי התייעלות שנקבעו. התובע ציין כי עבודתו כללה, עיבוד גופי האקדח, במהלך תהליך היצור וכי גופי האקדח, הועברו בין תחנות העבודה השונות, בארגזים שהכילו למעלה מ-100 אקדחים. הארגזים, הונחו על משטחים והועברו באמצעות מלגזה אך לעיתים, בשל חוסר במלגזות או במלגזנים, נדרשו העובדים, להעביר בעצמם את הארגזים ולעיתים, היו חסרים משטחים והמלגזן, היה מסרב, לשנע ארגזים שלא היו מרוכזים על גבי משטחים.

ביום ארוע התאונה, הגיע ארגז שהכיל כ-120, גופי אקדחים אל המחלקה והונח על הרצפה, ללא משטח. התובע העיד כי הוא ושמש, הוציאו מהארגז את גופי האקדחים וכשסיימו לעבוד עליהם, החזירו אותם לארגז ואז יצאו לחפש משטח שכן המלגזן, לא רצה לקחת את הארגז, ללא משטח. לאחר שמצאו משטח והביאו אותו למקום בו הונח הארגז, הרימו את הארגז אל המשטח שגובהו היה כ-10 ס"מ מהרצפה ובמהלך הרמת הארגז, נפגע התובע בגבו (עמ' 16- 15 לפרוטוקול).

שמש העיד כי הוא זוכר שארעה לתובע, תאונת עבודה אך  אינו זוכר את התאונה ואינו זוכר כי ראה את התאונה (עמ' 6 לפרוטוקול) ועדות זו, תמוהה היא, נוכח תאורו של התובע כי לאחר שנפל, שכב על הרצפה, דקות ארוכות כשהוא סובל מכאבים, ושמש, היה זה שעזר לו לקום ולחלוץ את נעלי העבודה (סעיף 56 לתצהיר). יחד עם זאת ולמרות שעדותו של התובע, אינה נקיה מסתירות, כפי שיובהר בהמשך, הרי בהתחשב בכך ששמש, אישר בעדותו את עדות התובע, לגבי שיטת העבודה ותנאיה, לרבות, לחץ העבודה והצורך להרים ארגזים ולהביא משטחים, במקרים בהם הארגזים היו מגיעים למחלקה ללא משטחים ובהתחשב בכך שהעדים מטעם הנתבעת, התייחסו בתצהיריהם ובעדותם, לתאונה השניה בלבד ולא הובא על ידי הנתבעת, עד כלשהו, דוגמת מנהל העבודה או מנהל המחלקה, בה עבד התובע, בעת ארוע התאונה הראשונה, על מנת שיעיד על שיטת העבודה, משקל הארגזים, דרך שינועם והמידע שנמסר לו, על ידי התובע, בנוגע לנסיבות ארוע התאונה שדווחה למוסד לביטוח לאומי (להלן:"המל"ל"), והוכרה כתאונת עבודה, ראיתי לקבל את גירסת התובע, באשר לנסיבות ארוע התאונה הראשונה.  

שאלת האחריות

4.         הלכה היא כי מעביד, חב כלפי עובדו, חובת זהירות רחבה, הכוללת את החובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך את העובד, בכל הנוגע לשיטת העבודה, הסיכונים הטמונים בה וכללי הזהירות הנדרשים ולפקח על ביצועה הנאות של שיטת העבודה, תוך ישום הוראות הבטיחות, ראה לעניין זה: ע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225 וע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592.

לאור עדויותיהם של התובע ושמש, באשר לנהלי העבודה, נראה כי עובדי המחלקה, נדרשו לעמוד ביעדים והספקים שהוצבו אך מאידך, לא הוטוותה שיטת עבודה ונוהלים מסודרים, באשר לדרך שינוע ארגזי האקדחים, בין תחנות העבודה השונות, בתהליך היצור. מעבר לכך שלא נקבעו כללים בדבר שינוע הארגזים, בצורה מסודרת, על ידי המלגזן, הרי שהעובדים נדרשו, להעביר ארגזים בעצמם או להעלותם על משטחים, לצורך הובלתם על ידי המלגזה וזאת מבלי שניתנה להם הנחיה והדרכה, בדבר שיטת העבודה הבטוחה, להרמת משאות ומבלי שהונחו שלא להרים את הארגזים כשהם מלאים באקדחים.

בהעדר הוראות והנחיות, בדבר שיטת העבודה הראויה והבטוחה, לצורך הובלת ארגזי האקדחים בכלל והרמת משאות, בפרט, התרשלה הנתבעת והפרה את חובת הזהירות הקונקרטית, שהיתה מוטלת עליה כלפי התובע.

בשולי הדברים אציין כי לא ראיתי להתייחס לטענה בדבר הפרת חובה חקוקה, מכח תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999, שכן ברי כי התקנות, אליהן הפנה ב"כ התובע, בסיכומיו, הותקנו לאחר ארוע התאונה הראשונה.

אשם תורם

5.         נטייתו של בית המשפט, הינה שלא להחמיר ולהקפיד עם עובד, אשר תוך כדי ביצוע עבודתו, נכשל בחוסר תשומת לב או בטעות הנובעת, מ"מאמץ יתר", בביצוע העבודה אלא שמאידך, מקום בו הוכח כי העובד, תרם ברשלנותו, לארוע התאונה, לא יהסס בית המשפט, ליחס לו אשם תורם, ראה לענין זה: ע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקוה נ' סמרי, פ"ד מו (4) 421 וע"א 655/80 הנ"ל, שם נאמר: "עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להלקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה" (שם בעמ' 604).

בענייננו, התובע הודה בעדותו כי ידע שהמלגזן, מסרב לקחת את הארגז, ללא משטח. זאת ועוד, מסעיף 51 לתצהיר אף עולה כי התובע, ראה שהארגז הונח על הרצפה, ליד שולחן העבודה שלו, ללא משטח ונוכח ידיעתו כי  המלגזן, מסרב לקחת ארגזים, ללא משטח, יצא, ביחד עם שמש, למצוא משטח. כשנשאל התובע, מדוע לא הביא משטח והניחו מתחת לארגז, בטרם מילא את הארגז, בגופי האקדחים שהיו מסודרים, בגמר העבודה, על שולחנו, השיב כי לא חשב על כך וכדבריו: "לא הרמנו את הארגז על המשטח שהיה ריק כי לא חשבנו על זה, היינו רגילים להרים ארגזים כל הזמן. המשטח בגובה של 10 ס"מ. הבאנו את המשטח ליד הארגז והרמנו את הארגז על המשטח" (עמ' 16 לפרוטוקול). בהתחשב בכך שהתובע ראה שהארגז מונח על הרצפה, ללא משטח וידע כי עליו למצוא משטח בכדי שהמלגזן יוכל לשנע את הארגז, הרי שהיה עליו לחשוב על הצורך בהנחת הארגז על המשטח, בטרם מילא את הארגז בגופי האקדח או למצער לרוקן במעט את הארגז שהיה, על פי עדותו, עמוס לעייפה, בטרם הרים אותו. לחץ הזמן והעבודה, אינו יכול להצדיק לחלוטין את הימנעותו של התובע מלדאוג להנחת הארגז על המשטח, בטרם שמילא את הארגז שכן כך או כך, היה על התובע, לדאוג להנחת הארגז על המשטח וניתן לאמר כי ביצוע פעולה זו, טרם מילוי הארגז, לא רק שאינה גוזלת יותר זמן אלא שהינה יותר קלה ופשוטה. עוד יוזכר, בהקשר זה כי התובע, ציין בתצהירו שזמן מסויים לפני התאונה, עבד כממלא מקום האחראי על המחלקה וגם לאחר שובו של האחראי, חזר לעבודה חלקית בתור אחראי ובשאר הזמן, עבד כפועל מן המניין (סעיפים 16-15 לתצהיר), ומכאן שהתובע, היה, אותה עת, עובד ותיק ומנוסה והיה בידו, להפעיל שיקול דעת כלשהו באשר לסדר ביצוע הפעולות הנדרשות, לצורך השלמת עבודתו. בהתחשב בדברים האמורים מחד ומאידך בכך שלא הוטוותה שיטת עבודה מסודרת והתובע לא הודרך באשר לסדרי העבודה והרמת משאות, סבורה אני כי מירב האחריות, מוטלת על הנתבעת ואת תרומת רשלנותו של התובע ראיתי להעריך, בנסיבות העניין, בשיעור של 10%, בלבד.

התאונה השניה

נסיבות ארוע התאונה ושאלת האחריות