פסק-דין בתיק א 103929/00

פתיח

עסקינן בתביעה כספית בגין הלוואה, שלא הוחזרה ע"י נוטלה.

בתאריך 27 לינואר 1993 קיבלה הנתבעת מאת התובע הלוואת זכאות של משרד השיכון, לצורך רכישת דירה. הנתבעת חתמה על הסכם הלוואה ועל שטר חוב בסך 115,000 ש"ח, להבטחת החזר ההלוואה. נתבעים אחרים, שצורפו בשעתו לתביעה כנתבעים 2-4, חתמו כערבים לחיוביה של הנתבעת כלפי התובע.

אין מחלוקת, כי הנתבעת הפסיקה לשלם את החזרי ההלוואה בחודש אפריל או מאי 1993 (סעיף 4 לתצהירה בבר"ל).

 התובע ניסה לנקוט בהליכי הוצאה לפועל למימוש שטר החוב, אך לא עלה בידו לאתר את הנתבעת, מאחר שעזבה את הדירה ולא הודיעה על כתובתה החדשה. לפיכך, שכר התובע את שירותיו של חוקר פרטי, שאיתר את הנתבעת ואף גילה, כי הדירה נמכרה על ידה לצד שלישי, ללא ידיעתו של התובע. 

בתאריך 23.10.00 הוגשה התביעה בסד"מ נגד הנתבעת ונגד הערבים לחיוביה. נתבעים 2,3 נמחקו מהתביעה בהסכמת התובע. נגד נתבע 4 ניתן פסק דין, בשלבים מוקדמים של הדיון, שנערך בפני שופט אחר.

לנתבעת ניתנה רשות להתגונן כנגד התביעה, לאחר שהעלתה טענה מקדמית, כי התביעה התיישנה ואף הוסיפה וטענה, כי פרעה את ההלוואה במלואה בשנת 1996. 

התיישנות התביעה

ב"כ הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי התביעה התיישנה, כפי שאף נטען בתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת (סעיף 3-7). לדבריה, עילת התביעה נולדה לכל המאוחר בחודש מאי 1993 - מועד בו הפסיקה הנתבעת לשלם את תשלומי החזר ההלוואה - ומאחר שהתביעה הוגשה בחודש אוקטובר 2000, דינה להידחות על הסף מחמת התיישנות.

ב"כ התובע טוען בסיכומיו ובסיכומי תשובתו, כי הנתבעת ויתרה על טענת ההתיישנות בחתימתה על שטר החוב (נספח ב' לכתב התביעה), המהווה חלק מעילת התביעה. לדבריו, התביעה לא הוגשה על סמך הסכם ההלוואה בלבד, אלא גם על סמך שטר החוב, שנחתם בתאריך 27.1.93. בסיפא לשטר החוב נאמר:

"הננו מוותרים מראש על כל זכות לטעון טענת התיישנות בקשר עם השטר הנוכחי".

ב"כ התובע גורס, כי לאור לשונו של סעיף הויתור, מנועה הנתבעת מלהעלות טענת התיישנות.

ב"כ הנתבעת מודעת היטב לקיומו של סעיף הויתור בשטר החוב, אך בסיכומיה מצאה לנכון לטעון, כי התביעה לא הוגשה בהסתמך על שטר החוב, אלא בהסתמך על הסכם ההלוואה בלבד.

מדובר בטענה שאינה נכונה, לאור העובדה ששטר החוב נזכר בסעיף 5 לכתב התביעה ואף צורף אליו כנספח ב'. בנסיבות אלה, אין מקום לטענה, כי התביעה הוגשה הסתמך על הסכם ההלוואה בלבד, ומוטב היה לולא היתה נטענת בסיכומי ב"כ הנתבעת.

לגופו של ענין, לא מצאה ב"כ הנתבעת לנכון להתמודד עם סעיף הויתור בשטר החוב, או עם השלכותיו המשפטיות כלפי הנתבעת. מדובר בויתור מפורש על טענת ההתיישנות, שהתובע זכאי להסתמך עליו, לאור העובדה שהנתבעת עזבה את הדירה מבלי להודיע על כך לתובע, וזה האחרון נדרש לשירותיו של חוקר פרטי, על מנת לאתרה.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם אם מדובר בתביעה הנסמכת על הסכם ההלוואה בלבד, אין מדובר בתביעה  שהתיישנה. הסיבה לכך פשוטה. הנתבעת טענה, כי קיבלה מהבנק מכתב דרישה להחזר ההלוואה (נספח א' לתצהירה), בחודש אוגוסט 1996 (ע' 9 ש' 22). בנסיבות אלה, העלאת טענת ההתיישנות ע"י הנתבעת מהווה  התנהגות בחוסר תום לב מצידה,  שכן הנתבעת ידעה, כבר בשנת 1996, כי חובה לבנק עומד על סך של 127,600 ש"ח (לענין שימוש בזכות בחוסר תום לב ראה, למשל, ע"א 7830/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז(1) 673).

אמנם, ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי המכתב נספח א' מזויף ולא נשלח אל הנתבעת מעולם, אך הנתבעת אינה יכולה לאחוז במקל משני קצותיו - מצד אחד לטעון, כי קיבלה מכתב דרישה בשנת 1996, ומצד שני לטעון כי התביעה התיישנה.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענת ההתיישנות.

נטל ההוכחה - סכום התביעה

ב"כ הנתבעת טוענת לראשונה בסיכומיה, כי התובע כשל בהוכחת סכום התביעה. לדבריה, אין לסמוך על נכונות הרישומים בספרי התובע, לאור העובדה שהתובע מינה את עו"ד אייל גרצברג לייצגו בהליכים כנגד הנתבעת בשעתו, ומדובר בעו"ד שהורשע בנטילת כספי לקוחות לכיסו, על פי הודאתו.

אין מחלוקת, כי על התובע להוכיח את סכום התביעה. עם זאת, הנתבעת לא כפרה בנכונות הסכום, או באמיתות הרישומים בספרי התובע, בכל שלבי הדיון עד לשלב הגשת הסיכומים מטעמה. טענתה היחידה של הנתבעת היתה והינה, כי פרעה את סכום ההלוואה בשנת 1996. לפיכך, אינני מקבלת את הטענה כי התובע כשל בהוכחת סכום התביעה.

בהתייחס לטענתה של הנתבעת, כי סכום ההלוואה שולם במלואו - הנטל להוכחתה מוטל על כתפי הנתבעת, אליבא דכולי עלמא. לפיכך, יש לבחון עתה, אם עלה בידי הנתבעת להוכיחה.

פרעון ההלוואה במלואה

הנתבעת טוענת, כי פרעה את ההלוואה בשנת 1996, באמצעות בן זוגה דאז ואבי בנה, יהודה קקון (להלן: "קקון"). לדבריה, קקון שילם לעו"ד אייל גרצברג במזומן את מלוא סכום ההלוואה, וקיבל מידיו אישור בכתב על כך (להלן: "אישור סילוק ההלוואה", נספח ב' לתצהירה).

הנתבעת לא ביקרה במשרדו של עו"ד גרצברג יחד עם קקון. לטענתה, הופתעה כאשר קיבלה מכתב דרישה מהבנק באוגוסט 1996, מאחר שידעה כי "יהודה מטפל בזה" (ע' 10 ש' 15).

כאשר הציגה את המכתב בפני קקון:

"... הוא הרגיע אותי, אמר שהכל בסדר. הוא הראה לי מכתב מעו"ד שהכל בסדר, שהוא נתן לו כסף והכל בסדר" (ע' 10 ש' 23).