פסק-דין בתיק א 10083/05

מבוא

1.         בפניי תביעה למתן צו מניעה קבוע לפיו ייאסר על עיריית בני ברק ( להלן: "העיריה") להפעיל גן ילדים בדירה ובחצר הבית המשותף ברח' אהבת שלום 6 בבני ברק, וכן למתן צו עשה המורה לעיריה להסיר לאלתר גדרות המקיפות את החצר המשמשת את הדירה וכן להסיר את כל מתקני השעשועים בחצר הגן.

            התביעה כוונה מלכתחילה גם נגד הנתבע 1, אך לבקשתו היא עוכבה בכל הנוגע אליו, בנימוק שקיים הליך בוררות התלוי ועומד בין התובע לבין הנתבע 1 בבית דין צדק של העדה החרדית.

2.         התובע הוא הבעלים והמחזיק של דירת מגורים בבית משותף ברח' אהבת שלום 6- 8 בבני ברק, הידועה כחלקות משנה 15 ו- 16 בחלקה 548 אשר בגוש 6190.

            הנתבע 1 הוא הבעלים של דירה אחרת באותו בנין, הידועה כחלקת משנה 1 בחלקה 548 . הנתבע 1 השכיר את דירתו לעיריה, לצורך הפעלת שני גני ילדים.

            צורתו של הבנין בו מתגורר התובע ובו גם מופעלים גני הילדים היא כצורתה של האות ח' (ראה תרשים נספח ד' לתצהירו של התובע), אשר שתי רגליה פונות לכיוון דרום מזרח. הדירה של הנתבע 1  נמצאת באגף המערבי של הבנין. דירתו של התובע נמצאת באגף המזרחי של הבנין.  

3.         התובע טוען כי לצורך הפעלתו של גן הילדים המצוי בדירתו של הנתבע 1, העיריה השתלטה שלא כדין על רכוש משותף של הבנין כולו, בכך שגידרה את חצר הבית המשותף, התקינה בחצר מתקני שעשועים, ומונעת שימוש בחצר מייתר דיירי הבית המשותף.

התובע טוען כי גן הילדים מופעל שלא כחוק, הואיל ואין לו רשיון עסק וגם לא היתר בניה, ועצם קיומו אינו עולה בקנה אחד עם תוכנית בנין ערים.

התובע מוסיף וטוען כי הפעלת גן הילדים גורמת למטרד, משום שהגן גורם לרעש רב באזור מגורים מובהק. פעילות הגן מייצרת אשפה ולכלוך רב, כאשר כל הבא בשערי הגן חייב להכנס לגן דרך הרכוש המשותף. בנוסף, העיריה הרסה את חדר האשפה ששימש את דיירי הבנין, כדי להקים גדר לגן הילדים. עקב כך האשפה מושלכת בחצר הבנין. לדידו, התנהגות העיריה עולה כדי הפרת חובה חקוקה בשל הפרת החוק למניעת מפגעים, תשכ"א- 1961. כל אלה גורמים לירידת ערך של דירתו.

4.         העיריה טוענת כי היא שואבת את זכויותיה מאת הנתבע 1, וכל זמן ששאלת זכויותיו של הנתבע 1 לא הוכרעה על ידי בית דין צדק של העדה החרדית, לא ניתן לדון בתביעה המכוונת כלפיה.

            העיריה מוסיפה וטוענת כי התובע לא הוכיח לאיזה שטח מתייחסת תביעתו, וכי לא ניתן ליתן סעד ביחס לשטח בלתי מוגדר. לענין זה היא מצביעה על העובדה שהתובע לא תמך את תביעתו בתשריט של הבית המשותף, אלא רק בתשריט ידני, מעשה ידיו, וזאת בניגוד להוראת ס' 6 לפקודת המדידות. על כן גם לא ברור האם קטע החצר המשמש את הגן הוא בבחינת רכוש משותף, אם לאו.

            העיריה טוענת עוד כי התובע לא צירף כנתבעים נוספים את כל מי שעלול להפגע מקבלת תביעתו, קרי, את תושבי השכונה כולה ואת ילדי הגן.

            כמו כן טוענת העיריה כי התובע עצמו רכש את זכויותיו בדירה רק בשנת 2004, ואילו הגן בו מדובר פועל מזה שנות דור.

            העיריה מוסיפה וטוענת כי השכנים כולם נתנו הסכמתם להפעלת הגן בחצר הבית, ואילו התובע הוא מיעוט מבוטל מבין השכנים. על הסכמת השכנים לומדת העיריה מעצם העובדה שהגן פועל במקום מזה שנות דור, ולדידה, אין צורך בהצגת הסכמות בכתב.

            עוד טוענת העיריה כי הגן מופעל כחוק משום שאין צורך ברשיון עסק להפעלת גן ילדים, ולגן יש היתר בניה.

דיון

5.         ראשית לכל יש לדחות את הטענה המקדמית של העיריה, לפיה לא ניתן להכריע בתביעה נגדה כל זמן שלא הוכרעה תביעתו של התובע נגד הנתבע 1 בבית דין צדק של העדה החרדית. מעבר לעובדה שתוך כדי ניהול המשפט התברר כי הלכה למעשה לא מתנהלת כל בוררות בבית דין צדק של העדה החרדית, ואם לא יינתן פסק דין בתביעה הנוכחית ניתן יהיה להמתין להכרעה בסכסוך עד בוא אליהו, הרי שעם כל הכבוד לבית דין צדק של העדה החרדית, בית המשפט אינו אמור למנוע מתן סעד מתובע המתדיין בפניו, המכוון כלפי בעל דין (העיריה) שממילא אינו צד לאותם הליכי בוררות שאמורים להתנהל בבית דין צדק של העדה החרדית.

אין גם כל מניעה עניינית להכריע בסכסוך גם בלא שהנתבע 1 יהיה בעל דין, שכן התביעה היא בגין השימוש שעושה העיריה (ולא הנתבע 1) ברכוש משותף, ולענין זה כמוה כבעלים של הדירה והיא באה בנעליו של הנתבע 1. לעיריה אין יותר זכויות ברכוש המשותף ממה שיש לנתבע 1, גם אם ההליכים נגד הנתבע 1 עוכבו בתחילת המשפט. אם העיריה סברה באמת ובתמים כי דרושה נוכחותו של הנתבע 1, כדי לברר את הסוגיות השנויות במחלוקת, יכולה היתה בנקל לבקש זימונו של עד מטעם הנתבע 1. דבר זה לא נעשה.

6.         הטענה המרכזית של העיריה בסיכומיה היא שהתובע לא צירף תשריט של הבית המשותף על מנת להוכיח כי העיריה השתלטה על הרכוש המשותף. כל שצירף התובע לתצהירו הוא תשריט מאולתר מעשה ידיו, שאין לו כל תוקף רשמי. מדובר אכן בטענה נכונה מן הבחינה העובדתית, אלא שבנסיבות המיוחדות של הענין, אינני סבור שטענה זו צריכה להכשיל את התביעה.