פסק-דין בתיק א 1004/97

1.         פסק דין זה עניינו תביעתו של התובע שכנגד, שוקר ניסים, (להלן: "התובע"), כנגד הנתבעת מס' 1, החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ, (להלן: "הנתבעת"), זאת במסגרת הליך בו הוגש כתב התביעה בהליך העיקרי בתיק זה כנגד הנתבעת, וכנגד נתבעת נוספת, עיריית ירושלים. הנתבעת הגישה הודעה לצד שלישי כנגד התובע ואחרים, והתובע, כצד שלישי, הגיש כתב תביעה שכנגד, כנגד הנתבעת.

            הצדדים בתובענה העיקרית הגיעו לידי הסדר אשר קיבל תוקף תוקף של פסק-דין, ולבקשת הנתבעת ניתן פסק-דין אשר דחה את ההודעות לצדדים השלישיים, לרבות ההודעה כנגד התובע, אשר נשלחו מטעם הנתבעת. שאלת זכאותו של התובע למשלוח תביעה-שכנגד כנגד הנתבעת אשר שיגרה אליו הודעה לצד שלישי, נדונה והוכרעה (בחיוב) ע"י כב' השופט י. עדיאל.

2.         הנתבעת, חברה שבשליטת מרכז השלטון המקומי בישראל ומרכז המועצות האזוריות, מארגנת פעולות משקיות וכלכליות לטובת הרשויות המקומיות בישראל, בין היתר באמצעות מכרזים. הנתבעת התקשרה עם התובע, מהנדס אזרחי במקצועו, והבעלים של משרד לפיקוח על עבודות בניה, לשם ביצוע עבודות פיקוח שונות עבור הנתבעת. תביעתו של התובע הנה לתשלום יתרת שכ"ט בגין שירותי פיקוח אשר סופקו על ידו, וכן בגין נזקים והפסדים אשר נגרמו לו, לטענתו, עקב התנהלותה של הנתבעת כנגדו. עבודות הפיקוח ניתנו ע"י התובע בקשר עם עבודות שיפוצים שבוצעו ע"י חברה קבלנית בשם י. מזרחי ושות', קבלני בניין ופיתוח בע"מ בשני בתי ספר בירושלים: אוולינה דה רוטשילד וציון עזרי. מערכת היחסים בין הצדדים הוסדרה באמצעות חוזה מפקח אשר נחתם בין הצדדים בשנת 1995 (נספח א' לתצהירו של ירון שטיינר, מנהל תחום בינוי אצל הנתבעת). יצוין כי החברה הקבלנית י. מזרחי הנ"ל, הגישה תביעתה, בגין ביצוע העבודות על ידה בפרויקטים שונים, כנגד הנתבעת וכנגד עיריית ירושלים בגין סכומי כסף אשר לא שולמו לחברה זו בקשר עם ביצוע עבודות שיפוצים בבתי ספר שונים בירושלים, ביניהם שני בתי הספר הנ"ל, הנתבעת הגישה הודעה לצד שלישי גם כנגד התובע, וכאמור אותם הליכים הסתיימו.

להלן אדון בפרטי הנזק השונים להם טען, ובגינם תבע התובע פיצוי בגין נזקיו.

3.         יתרת התמורה:

            לטענת התובע, הנתבעת נותרה חייבת, בגין שירותים אותם העניק לה התובע, סך של 162,660 ש"ח (קרן). מוסיף התובע וטוען כי הלכה למעשה, הנתבעת לא חלקה על עצם החוב וגובהו, אלא, טענה כי סכום זה מעוכב בידה ומקוזז כנגד הסכום שנתבע בהודעה לצד שלישי שהוגשה מטעם הנתבעת, כאמור בסעיפים 5 ב ו- 13 ב לכתב התשובה מטעמה של הנתבעת. אמנם, בהמשך ביקשה בה הנתבעת להתנער מהאמור באותם סעיפים, אך לטענת התובע, הנתבעת "לכודה" בהודאתה שבאה בסעיף 5 ב' לכתב התשובה, שם נאמר: "הנתבעת תטען כי מכיוון שסכום ההודעה לצד שלישי ששלחה כנגד התובע עולה פי כמה על התשלומים המגיעים לו ממנה, היא מעכבת בידה ומקזזת ממנו תשלומים בסך 162,660 ש"ח המגיעים לתובע בגין פרויקטים שונים". ובסעיף 13 ב' לכתב התשובה נאמר: "הנתבעת תטען כי הסכום המפורט בסעיף 5 (ב) לכתב התשובה זה מעוכב על ידה כדין וזאת עד לבירור חבותו של התובע בהודעה לצד שלישי ששלחה לו". במהלך המשפט ביקש התובע כי יינתן פסק-דין חלקי בנוגע לסכום הנ"ל, זאת בהסתמך על האמור בסעיפים 5 ב' ו- 13 ב' לכתב תשובתה של הנתבעת. הנתבעת התנגדה לבקשה זו, אף שהבקשה באה לאחר ההסדר אליו הגיעו הצדדים בתיק העיקרי, ולאחר דחיית ההודעה לצדדים השלישיים, לרבות ההודעה אשר נשלחה לתובע. בהחלטתי בקשר עם אותה בקשה, התייחסתי לטענת הנתבעת לפיה מדובר באותם סעיפים בטענה חלופית בלבד, תוך שהנתבעת נסמכה על ההכחשה שבאה לסעיף 7 (א) לכתב התביעה. כבר באותה החלטה הערתי כי לא נאמר בכתב התשובה כי מדובר בטענות חלופיות אך יחד עם זאת, באותו שלב, נדחתה הבקשה למתן פסק-דין חלקי תוך איזכור טענות הנתבעת אשר היה בהן משום הכחשת טענות התובע לעניין מהות החוב. אלא, עתה, בשלב זה שלאחר תום שמיעת ראיות הצדדים, נראה שהנתבעת אינה יכולה להתעלם מהדברים המפורשים והחד משמעיים הבאים בשני הסעיפים הנ"ל, אשר יש בהם משום הכרה ברורה בחוב בסך 162,660 ש"ח לתובע, כאשר הוברר, לצד זאת, שאין ממש בטענה לפיה הנתבעת אינה חבה בסכום האמור כלפי התובע.

4.         בסיכומיה, טענה הנתבעת כי התובע לא הניח תשתית ראייתית במידה הדרושה להוכחת החוב הנטען לעניין יתרת התמורה, ולמעשה התובע מבקש, כך נטען, (ר' סעיף 102 ואילך לסיכומי הנתבעת), לחייב את הנתבעת ע"פ טבלה (נספח י"ז לתצהיר התובע) אשר נערכה ע"י התובע עצמו בלא שצורפו לכך אסמכתאות אובייקטיביות אחרות. לטענתה זו של הנתבעת - אין ממש: כאמור, לעת הזו, משתם שלב הבאת הראיות ופרושים לפני סיכומי טענות הצדדים, לא בא כל בסיס לטענת ההסתמכות של הנתבעת בדבר הכחשתה את מהות חובה לתובע, ולמעשה אין הנתבעת יכולה להתחמק, בשלב זה, מהודאתה בחוב בסכום של 162,660 ש"ח שלדבריה:  "מגיעים לתובע בגין פרויקטים שונים". יתרה מכך: בתצהיר עדותו הראשית של מר שטיינר, מנהל תחום הבינוי אצל הנתבעת, חוזר מר שטיינר על כך שלתובע הגיעו כספים שעוכבו אצל הנתבעת (סעיף 48 לתצהירו): "עיכוב הכספים שהגיעו לתובע נבע אף הוא מקיומו של הליך תלוי ועומד . . . הנתבעת עיכבה בידה כספים הן של התובע . . . אילו הייתה מחויבת הנתבעת כאמור, הרי שהייתה זכאית לשיפוי מהמפקחים . . .". יחד עם זאת, טען מר שטיינר כי בכ"ז שולם לתובע סך של 29,589 ש"ח, מתוך אותם כספים מעוכבים (סעיף 49 לתצהירו). בסיכומי התובע נטען כי אכן שולם סך של 31,508 ש"ח (ולא הסכום שנקבע ע"י מר שטיינר), זאת כמפורט בנספח ה' לתצהירו של מר שטיינר, אולם לגרסת התובע לא ברור בגין איזו עבודה שולם אותו סכום, ומכל מקום, נטען כי סכום זה אינו חלק מהסכומים המפורטים בנספח י"ז לתצהירו של התובע. לגרסת התובע בסיכומיו, סכום זה ששולם הנו הסכום הנקוב במכתבו של התובע מיום 11.7.97 ומה עוד שסכום זה נוצר, בעיקרו, ביום 2.11.97 ולא ניתן היה לשלמו באוגוסט 97'. טענת הנתבעת, לפיה התובע אישר כי יתכן ששולם לו הסכום הנ"ל (תוך הסתמכות על אשר נאמר בעמ' 23 ש' 21 לפרוטוקול ואילך), אינה מדויקת, שכן התובע מאשר כי יתכן שאותו סכום אכן שולם, אולם, כדבריו: "היו כמה חוזים בפרויקט", כלומר: אין מדובר בסכום המהווה חלק מהיתרה המפורטת בנספח י"ז. גם לגופו של עניין, הרים התובע את הנטל המוטל עליו בנקודה זו: בתצהירו, פירט התובע את חשבון שכר טרחתו (נספחים י"ז ו- י"ח), בהם בא פירוט הפרויקטים, פירוט התשלומים אשר שולמו לנתבעת בגין אותם פרויקטים ובמועדים שונים, וכנגזרת מכך- בא פירוט שעור שכר הטרחה בגין כל תשלום ותשלום, זאת ע"פ המוסכם בין הצדדים. אמנם, בחקירתו הנגדית של התובע ביקשה הנתבעת להצביע על כך שהטבלה, לפחות בחלקה, נערכה בטרם בוצעו כל התשלומים, (התובע העיד כי הטבלה נערכה בסמוך להגשת כתב התביעה), ובכל מקרה לפני ביצוע תשלום הסכום של 725,000 ש"ח ששולם, כאמור בטבלה, ביום 2.11.97 בעבור עבודה שבוצעה בדקל-וילנאי, אולם לא באה מטעם הנתבעת, כל ראיה אשר יהא בכוחה לסתור את עדותו של התובע בנקודה זו, לא נטען, למעשה, כי התשלומים המפורטים בנספח י"ז לא שולמו לנתבעת (למעט הסך של 725,000 ש"ח, נכון לשעתו), והעד היחיד מטעם הנתבעת מר ירון שטיינר, (אשר אינו יודע, כדבריו, מידיעה אישית על אירועי שנת 1995), אישר בעדותו כי אינו יודע כמה חייבת הנתבעת לתובע מתוך הסכום של 162,660 ש"ח, וכי הנושא לא נבדק על ידו.

המסקנה העולה מהאמור לעיל הנה כפולה: הוכח כי הנתבעת חייבת יתרה לתובע בסך של 162,660 ש"ח, וכפי שיובהר להלן, לאחר שהנתבעת חזרה בה מהודעת צג ד' אשר נשלחה אל התובע ואף הכירה בטענות התובעת העיקרית ושילמה כספים בהתאם, נפל גם הבסיס לטענות שהעלתה הנתבעת בדבר זכותה לעיכבון. על כן, על הנתבעת לשלם לתובע את הסך הנ"ל. שאלת הפרשי הריבית הראויים להיווסף לסכום זה, לאור תביעת התובע לחיוב בריבית בשיעור בה חויב חשבונו בבנק, תידון בהמשך.

5.         הצדדים התייחסו בסיכומיהם בהרחבה לשאלת זכות עיכבון (או היעדר זכות עיכבון) של הנתבעת לעיכבון הסכומים המגיעים לתובע (זאת - כטענה חלופית מטעם הנתבעת, אשר שללה, כאמור, קיומו של חוב כלשהו), עד להכרעה בתביעה העיקרית ובהודעה לצד השלישי. הנתבעת מסכימה לכך שלא קמה בידה זכות עיכבון מכוח הסכם, שכן חוזה הפיקוח אינו כולל הוראה בנוגע לעיכבון, אולם נטען ע"י הנתבעת לזכות עיכבון מכח הדין, במסגרת הוראת סעיף 19 לחוק החוזים, (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971. אלא, משהתקבלה התביעה העיקרית כנגד הנתבעת (במסגרת הסדר אליו הגיעו הצדדים), והנתבעת, ביוזמתה, חזרה בה מההודעה לצד ג' אשר נשלחה אל התובע, נמצא כי לא היה בסיס מלכתחילה לעיכובם של הכספים : לטענת הנתבעת עמדה לה זכות עיכבון ע"פ דין, ולשיטתה, זכות עיכבון זו השתרעה על כספים (ראה האמור בסעיפים 37 ו- 38 לסיכומי הנתבעת לעניין זכות עיכבון שע"פ סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות) וההפנייה לפרשנות בעניין זכות עיכבון שע"פ סעיף 11 לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971, ולפרשנות לפיה ניתן לעכב מיטלטלין שהם, לרבות, כספים), אולם, ומבלי להביע עמדה לגופו של עניין בשאלה האם אכן קמה לנתבעת זכות העיכבון, הרי משעמדה הנתבעת על כך שקיימת בידה זכות עיכבון, ומשעיכבה, מכוח כך, כספים בידיה, ומשהוברר לאחר מכן כי לטענותיה כלפי התובע אין בסיס ולפיכך היא חזרה  בה מהודעתה ששלחה לתובע, נפל גם הבסיס האפשרי לזכות העיכבון לו טענה למלכתחילה . בהקשר זה, בדין הפנה בא כוח התובע לעדותו של מר שטיינר עד הנתבעת לפיה: "היום בוודאי שאין לנו טענה כזאת (של רשלנות - ר.כ) והורדנו אותה רטרו' . . .  בשנת 2004. ברגע שהיה ברור מבחינת המומחה שהעניין הוברר הורדנו את הטענה הזאת". על כן, טענת הנתבעת בדבר זכותה לעיכבון באשר לכספים שהגיעו לתובע - נדחית.

            ריבית חריגה:

6          בסעיף 9 לכתב התביעה נטען כי כ"תוצאה מאי תשלום חובותיה של הנתבעת שכנגד נגרמו לתובע שכנגד גם נזקים בגין ריבית חריגה והלוואות שנטל בבנק לשם כיסוי יתרת החובה שנוצרה בחשבון הבנק המנהל על שמו". ובהמשך, בסעיף 11 לכתב התביעה, מבקש התובע לחייב את הנתבעת בריבית דביטורית כמקובל בבנק לאומי לישראל בע"מ (ולחלופין - בהפרש הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה שכנגד). בהקשר זה, הוגשה מטעם התובע חוות דעתו של רואה החשבון עובד ענטר, אשר נחקר בחקירה נגדית על חוות דעתו. הנתבעת לא המציאה חוות דעת נגדית מטעמה. בסיכומיה, העלתה הנתבעת טענות משפטיות (להבדיל מטענות חשבונאיות) באשר לעצם זכותו של התובע לזכות בריבית דביטורית ונראה כי הצדק עמה, כפי שיובהר להלן.

            הנתונים אשר שימשו לרואה חשבון ענטר לשם מתן חוות דעתו, כללו דפי חשבון מסוים (בבנק לאומי), הרשום ע"ש התובע, לתקופה מיום 31.3.97 ועד 30.11.98, וכן דפי חשבון (באותו הבנק), הרשום ע"ש חברה בשם נסים שוקר מהנדסים ויועצים בע"מ, לתקופה מיום 12.1.99 ועד 26.2.04. עוד נסמך רואה החשבון ענטר על נספח י"ז לתצהיר התובע - הוא טבלת חיובי שכר הטרחה, וכן נתונים בדבר ריבית הפריים, כפי שהייתה נהוגה מעת לעת במשק ע"פ פרסומי בנק הפועלים, החל מיום 27.2.97 ועד 1.4.04. מסקנותיו של רואה החשבון ענטר, כאמור בחוות דעתו, היו כי ע"פ דפי חשבונות הבנק אותם בדק, (דהיינו הן דפי החשבון הרשום ע"ש התובע בלבד והן אלה הקשורים לחשבון הרשום ע"ש החברה הנ"ל), שיעורי הריבית החריגה בהם חויבו משיכות היתר בשני חשבונות אלה נעו בין 18.9% ועד 26.2% בחשבון הפרטי של התובע, ובשיעורים שבין 11.8% לבין 21.5%, בחשבון השייך לחברה. ההפרש בין ריבית הפריים שהייתה נוהגת ולבין סך הריבית החריגה בשני החשבונות נע בין 6.4% ולבין 11.2%, והריבית בגין תשלומי שכר הטרחה חושבה לפי שעור של פריים + 2. בהסתמך על הנתונים אלה עמדה הריבית באשר לקרן בשיעור 164,726 ש"ח, ע"ס 252,423 ש"ח ובסה"כ עמד החוב ע"ס 390,149 ש"ח.

            בסיכומיו, לא התעלם ב"כ התובע מכך שהחישוב נעשה גם (ובעיקרו) לגבי חריגות שבחשבון החברה, אך נטען כי החברה הנ"ל הנה בשליטתו המוחלטת של התובע (סע' 22 לסיכומי התובע) וכי מבחינת רואה החשבון, התובע והחברה חד הם, ועל כן, כך לטענת התובע, אין להבחין בין אישיותו המשפטית הנפרדת של התובע ולבין החברה שבבעלותו ובשליטתו. עוד הוסיף ב"כ התובע וטען שהתובע לא יכול היה "לשבור" פיקדונות שהיו על שמו ע"מ להקטין את החריגה מהאשראי, שכן בהסתמך על פיקדונות אלה, כפי שהעיד התובע, הועמד אובליגו לחברה.

            מנגד, טענה הנתבעת כי היה על רואה החשבון לצרף את דפי חשבון הבנק, בשני החשבונות, לחוות דעתו, וכך לא נעשה, בניגוד להוראת תקנה 134 א' לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, המחייבת צירוף רשימת אסמכתאות עליהן הסתמך המומחה בחוות דעתו, מקום אשר לא ניתן לאתר מסמכים אלה באמצעים סבירים. בכך רואה הנתבעת פגם מהותי בחוות הדעת. אלא, ב"כ הנתבעת התעלם מתקנה 170 לתקנות סדר הדין שמכוחה יכול היה לבקש מרואה החשבון, באמצעות הנתבעת כבעלת דינו, להמציא את דפי החשבון לדיון שנקבע לחקירתו הנגדית, ועל כן, אין מקום לטענת הנתבעת (בסעיף 139 לסיכומיה) לפיה אין ליתן, בנסיבות אלה, לחוות הדעת משקל ראייתי כלשהו. (עוד נטען ע"י הנתבעת כי לא שולמה אגרה בגין הריבית).

7.         עיון בכתב התביעה מלמד שאין בו זכר לחברה בשם ניסים שוקר מהנדסים יועצים בע"מ ולהפך, בכתב התביעה, שהוגש בשמו של התובע בלבד, נאמר כי: "כתוצאה מאי תשלום חובותיה של הנתבעת שכנגד נגרמו לתובע שכנגד גם נזקים בגין ריבית שנוצרה בחשבון הבנק המתנהל על שמו" (הדגשה שלי, ר.כ). גם בתצהירו, מייחס התובע את הנזקים אותם סבל בגין עיכוב התשלומים, לעצמו (ר' סעיף 10 לתצהירו). כאמור, החברה איננה צד להליך, התובע לא התכחש לכך שמדובר בגוף משפטי נפרד והוא עצמו עובד כשכיר בחברה, אף שהוא בעלים של מניות. אין מחלוקת כי בין החברה ולבין הנתבעת לא נקשר כל קשר עסקי או אחר, והחברה אף הוקמה לאחר השלב בו נשלחה ההודעה לצד שלישי כנגד התובע. למעשה, מבקש התובע לקבל לעצמו פיצוי המגיע לחברה אשר איננה צד להליך. רואה החשבון ענטר אישר בחקירתו כי מבחינתו התובע והחברה הם "בדיוק אותו דבר", התובע בחקירתו אישר כי מיום הקמת החברה, בשנת 1999, הוא עצמו אינו מתקשר באופן אישי בחוזי פיקוח אלא אך ורק באמצעות החברה. כלומר, הוברר כי לחברה פעילות עסקית, לפי דבריו של התובע, לא ידוע היקף וטיב פעילות זו ומה הם הגורמים העסקיים והאחרים אשר גרמו לחשבונה להיות ביתרת חובה. החברה אינה צד להליך, לא באו ראיות באשר  לחשבון הבנק האישי של התובע מאז ינואר 1999, ורואה החשבון ענטר לא ידע לאמר האם חשבון זה עדיין פעיל או האם נסגר, כמו גם מה היו הסיבות לחריגה ממסגרת האשראי.

            על כן, משלא הוכח מצב חשבונו הפרטי של התובע לאורך התקופה הנטענת, ומשהחברה, בגינה למעשה באה דרישה לפיצוי עקב חיוב בריבית, איננה צד להליך זה, אין אלא לדחות את התביעה בגין פריט זה. לפיכך תישא יתרת התמורה הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא.

8.         ראש נזק נוסף, לו טען התובע, מקורו בטענה כי התובע אולץ ע"י הנתבעת להתקשר עמה באמצעות חברת פיקוח אחרת, בשם פרי אדריכלות והנדסה בע"מ (להלן: "פרי"), עבורה אמור היה התובע לעבוד כקבלן משנה. לטענתו של התובע, הוא אולץ ע"י הנתבעת לבצע את מלוא העבודה ואילו חברת פרי שימשה כ"חזית" לצורך ההתקשרות עם הנתבעת, (זאת ע"מ ל"העלים" את מעורבותו). פרטי ההסדר עם חברת פרי מפורטים בנספחים י"א ו- י"ב לתצהירו. כתוצאה מהסדר כפוי ומאולץ זה, נגרם לתובע הפסד בשיעור 39,135 ש"ח (כמפורט בנספח י"ט לתצהיר התובע). התובע הפנה גם למכתבה של הנתבעת מיום 16.1.97, נספח י"ג לתצהירו, לפיו שכר טרחתו בפרויקטים עתידיים יעמוד ע"ס 3% (מתוך 90%) ואילו לאור ההסדר אליו נאלץ להגיע עם חב' פרי, עמד שכר טרחתו ע"ס 2.5%, דהיינו נגרם לו הפסד בסכום הנ"ל (בשיעור של 0.2%). הנתבעת, בסעיף 8 לכתב תשובתה, טענה כי עבודתו של התובע כקבלן משנה בחברת פרי, היה בה משום ניסיון נוסף להטעותה "ולקבל ממנה עבודות פיקוח במרמה" וכי התקשרות זו נעשתה מרצונו החופשי. טענה זו הובררה כחסרת כיסוי, לא בא לה בסיס בראיות הנתבעת, וגרסת התובע, הנתמכת במסמכים י"א -י"ג הנ"ל, בהקשר זה, נותרה יציבה, דהיינו, התובע נותב ע"י הנתבעת למסלול פעולה אשר גרם לו להפסד כספי תוך שהנתבעת ניצלה, שלא כדין, את עוצמתה אל מול התובע ואילצה אותו לנקוט בדרך אשר עד לאותה עת לא הייתה קיימת בדפוס העבודה ביניהם, כאשר לתובע לא נותרה ברירה או אפשרות לסרב לתכתיב זה. על כן, על הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 39,135 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

אובדן רווחים

9.         ראש נזק זה מקורו בטענת התובע באשר למסכת החרמות אשר הנתבעת נקטה כלפיו. לטענת התובע, בעקבות סדרת מעשי התנהלות הנתבעת כנגדו והדיפתו אל מחוץ למעגל נותני שירות פיקוח לעבודות בנייה בתחום הציבור, החל התובע לעסוק בפיקוח בתחום הבניה למגורים, תחום שהוא מניב פחות ודורש תשומות גבוהות יותר, תחום בו לא היה לו ניסיון קודם, כאשר מתחריו תפסו את מקומו בתחום בניית מבני ציבור. התובע העיד כי "בשנות החרם" אשר כפתה עליו הנתבעת הוא השתלב בתחום הבניה למגורים, אולם זהו תחום מצומצם, העבודות הן בהיקפים קטנים יותר וללא כדאיות כלכלית, והוא נאלץ לעסוק בתחום זה גם במחירי הפסד, ולו לשם החזקת משרדו. התובע העיד על מתח רווחים גבוה מאד בתחום הפיקוח על מבני הציבור (30% - 40%), והוא הפנה לשכר הטרחה אותו השתכר בשנת 1996 (למעלה מ- 300,000 ש"ח) ובשנת 1997 (למעלה מ- 650,000 ש"ח).