פסק-דין בתיק א 002342/99

1.      זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מתאונת דרכים שארעה ב-19.9.98. התובע, בן 17  ביום התאונה, נסע ברכב בו נהג הנתבע 1, בעת שארעה התאונה. הנתבעות 2-3 היו המבטחות של הרכב לפי חוק הפלת"ד.

אין חולק כי נזקי הגוף שנגרמו לתובע הם כתוצאה מתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד. אין גם מחלוקת בשאלת הכיסוי הביטוחי, בה הודו הנתבעות (הנתבע 1 לא התגונן ולא הופיע לדיונים בתיק זה). המחלוקת שנותרה, איפוא, לדיון והכרעה היא בשאלת גובה הנזק ושיעור הפיצויים להם זכאי התובע.

מיד לאחר התאונה אושפז התובע בבית החולים איכילוב בתל-אביב כשהוא מחוסר הכרה ומונשם. עם התאוששותו מהפגיעה, כעבור כחודש, הועבר לבית חולים לוינשטיין שם אושפז במחלקות שונות עד 11.1.99. הוא הועבר לאחר מכן לאשפוז יום בבית החולים, לצורך שיקומו. השיקום ופעולות הריפוי בעיסוק במחלקה לפיזיוטרפיה של בית החולים סייעו לתובע, אם כי לא החזירו אותו לאיתנו באופן מלא. עם חלוף הזמן חל שיפור בתנועותיו המוטוריות, אך מבחינה קוגנטיבית ונפשית נותרו אצלו הפרעות וליקויים של ממש. עקב כך הוא טופל במרכז השיקום לנוער והמשיך לקבל טיפול פיזיוטרפי ותרופתי בבית חולים לוינשטיין.

2.      במסגרת התובענה שבפני וכיוון שמדובר בתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק הפלת"ד, מינה בית המשפט שלושה מומחים מטעמו בתחומי רפואה שונים.

ד"ר גורדין - האורטופד - קבע 0% נכות בתחום האורטופדי. פרופ' אדר קבע לתובע 10% נכות בתחום הכירורגי, בעיקר בגין הצלקות שנותרו בצווארו ואשר על פי קביעתו, לא הותירו בו נכות תפקודית אלא פגיעה אסתטית בלבד.

פרופ' בנטל, המומחה בתחום הנוירופסיכיאטריה קבע לתובע (לאחר בדיקה חוזרת) נכות רפואית בשיעור 60% בקבעו כי התובע נפגע פגיעה רב מערכתית קשה ונותר עם נזק מוחי קשה ביותר.

החלמתו במהלך אשפוזו וטיפולי השיקום היתה איטית וחלקית.

בבדיקות הדמיה של המוח (MRI) התגלו פגיעות ונזקים רחבי היקף במוח אשר נותרו בעינם ולא נרפאו. כיום, כך לפי קביעת פרופ' בנטל, סובל התובע:

"מתסמונת נפשית אורגנית עם הפרעות התנהגותיות המסתמנת בהעדר כל מעצורים, סף תסכול נמוך, ליקויים קוגנטיביים ואי שליטה על דחפים. כל אלה הם כאמור תוצאה של אותה פגיעה מוחית קשה".

בחוות דעתו המאוחרת יותר (מיום 1.12.03) קבע פרופ' בנטל, לאחר שבדק שוב את התובע, כי לא מצא כל שיפור במצבו לעומת המצב הנפשי והקוגנטיבי בו היה שרוי בבדיקה הקודמת. לדבריו אף חלה החמרה במצבו. משכך, ולאור התרשמויותיו בבדיקה החוזרת קבע פרופ' בנטל לתובע 60% נכות רפואית לצמיתות בתחום מומחיותו.

פרופ' בנטל נחקר ע"י ב"כ הצדדים בבית המשפט, כך שניתנה לי ההזדמנות  להתרשם באופן בלתי אמצעי מקביעותיו והסבריו.

אלה היו מהימנים בעיני ולא מצאתי טעם שיצדיק סטייה מקביעותיו באשר למצבו הרפואי של התובע בתחום הנוירופסיכיאטרי  ובאשר לשיעור נכותו הרפואית.

ב"כ הנתבעים הצביע על התרשמותם של פרופ' בנטל ושל פרופ' אדר, מנסיונות התובע להטעותם בעת שהוא נבדק על ידם (ע"י הרעדת ידו באופן מלאכותי). מצגי שווא אכן הוצגו ע"י התובע כך התרשמו, כאמור, הן פרופ' אדר והן פרופ' בנטל, אך עדיין ובהיותו מודע לתופעה זו, עמד פרופ' בנטל על דעתו כי דרגת נכותו של התובע עומדת על 60%, אשר חלק ממנה הוא מייחס דווקא למצבו המנטלי שנגרם כתוצאה מהתאונה ואשר הוא שהביאו להפריז, או להגזים, בהצגת מגבלותיו והרעד ביד בכלל זה.

אני מאמץ את קביעותיו של פרופ' בנטל - המומחה שמונה מטעם בית המשפט - כפי שנקבעו בחוות דעתו המאוחרת יותר (מיום 1.12.03) וקובע כי הנכות הרפואית בתחום הנוירופסיכיאטרי שנגרמה לו כתוצאה מהתאונה עומדת על 60%. שיעור נכות זה מתווסף לנכות הרפואית בשיעור 10% שנקבעה כאמור ע"י פרופ' אדר בגין הצלקות.

3.       נכות תפקודית :

אין ספק כי אופי הפגיעה והמגבלות שנותרו לתובע כתוצאה מהתאונה הותירו בו נכויות ומגבלות בהיקף ניכר, לאו דווקא  בשל הצלקות שנותרו בצווארו, אלא בגין הפגיעה הנוירופסיכיאטרית הקשה, כאמור לעיל.

בבואי לקבוע את שיעור נכותו והגבלתו התפקודית, יש להביא בחשבון את רמת השכלתו של התובע, רקעו הסוציואקונומי ואת יכולתו הקוגנטיבית לפני שנפגע כתוצאה מהתאונה. לנתונים אלה השפעה על הערכת כושר השתכרותו בעתיד ויכולתו הקוגנטיבית לאחר פציעתו.

מהראיות שהוצגו בפני עולה, כי התובע לא היה תלמיד מצטיין בבית ספרו. הוא  הפסיק אותם בעת שהיה בכיתה י'. עם זאת, עדיין לא ניתן להסיק מכך כי מדובר בבעל אישיות בעייתית, אשר לא היה מצליח להשתלב בשוק העבודה, גם אלולא התאונה ופציעתו הקשה. ברור כי השכלתו הנמוכה (9-10 שנות לימוד) היתה מונעת ממנו ללמוד מקצוע, או לעסוק בתחום הדורש ידע והכשרה ברמה גבוהה. יחד עם זאת, סביר להניח כי אילולא התאונה היה משתלב בעבודת כפיים פשוטה, שאינה מצריכה הכשרה או מיומנות ברמה גבוהה.

הפגיעה הנוירופסיכיאטרית הקשה שנגרמה לתובע כתוצאה מהתאונה תגביל אותו, קרוב לודאי, לעסוק בכל סוג עבודת הכפיים, ודאי שהיא תגביל אותו למספר שעות מצומצם לכל היותר. בין שהתובע במהלך בדיקתו ע"י המומחה ואמו בתיאוריה את תפקודו בבית, הפריזו או הגזימו בהצגת מצבם, בין שלא ניתן לשלול קיומו של פיגור מסוים אצל התובע לפני התאונה, כפי שקבע פרופ' בנטל במהלך עדותו בפני (ראה עמ' 23 לפרוטוקול), ובין אם מתקשה התובע בקריאה וכתיבה ובין אם לאו (עובדה שלא הובררה די צרכה במהלך המשפט), ברור כי פציעתו ונכותו הנוירופסיכיאטרית  תצמצם עד מאוד את כושר השתכרותו ואת תפקודו בעתיד, אם כי לא תשלול, כנראה, את יכולתו לעבוד בעבודה מוגנת כלשהי, אם יעבור תהליכי שיקום ראויים, תהליכים שלא עבר עד היום (ראה עדותו של פרופ' בנטל).