פסק דין בנושא מתן מעמד לאישתו הזרה של נכה צה"ל

1. המערער, דוד שילנסקי נלחם במלחמת יום הכיפורים ונפצע קשה (בין השאר בראשו), והוא נושא את הפציעה עד היום ומוכר כנכה צה"ל. המערער נישא, לפני עשר שנים, למרינה דוידיוק, המערערת, ומאז הם חיים יחד, אלא שהמדינה, אותה מדינה למענה לחם המערער ונפצע קשה, ממאנת, במהלך עשר שנים להכיר במרינה כאשתו, וליתן לה מעמד בישראל. על חמלה (ובעיקר על העדרה), על ההתייחסות המצופה לנכי צה"ל (והעדרה), על הזכות לחיי משפחה ועל הפרת חובת ההגינות של הרשות. בכל אלו עוסק הערעור שלפניי.

היום, ערב יום הזיכרון, אנו זוכרים את חללי מערכות ישראל. היזכור הצבאי נפתח כך:

"יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו, הנאמנים והאמיצים, חילי צבא ההגנה לישראל...אשר חרפו נפשם במלחמה על תקומת ישראל"

תפילת יזכור היא לחללי המלחמה, אולם, עמם יש לזכור גם את נכי צה"ל, פגועי הקרבות, הנושאים בגופם יום יום, שעה שעה, את תוצאות המלחמות. יש לזכור אותם גם לאחר שנים, גם בכבות הזרקורים. יש לזכור אותם גם כשהם פונים למדינה ומבקשים, כמו במקרה זה להקים תא משפחתי, עם מי שאינה אזרחית ישראלית.

המערער, הוא אחד מאותם חילי צבא ההגנה לישראל, שלחם במלחמת יום הכיפורים, וחרף נפשו במלחמה על תקומת ישראל. במהלך הקרבות נפצע המערער קשה בראשו, פציעה שגרמה לו נכות קשה. לימים, כשהוא בן יותר מחמישים שנה, פגש אישה, ונישא לה, אלא שאותה אישה זרה היא, ועל כן פנו השניים לרשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות), כדי להתחיל בהליך המדורג להכרה בזוגיותם.

אלא שאותה מדינה למענה לחם המערער, עשתה הכל כדי להקשות עליו את התהליך. לאחר תשע וחצי שנים בהם שוב ושוב נדחו השניים, הגישו עתירה זו לבית המשפט.

2. בפתח הדברים אביא מדבריו של המערער באולם בית המשפט, דברים שכאבו ניכר מהם:

"אני נלחמתי עבור המדינה והמדינה מזלזלת בי. אין מדינה בעולם שמזלזלת כך בחיילים שלה. אם הייתי נשאר בחו"ל הייתי היום נשוי עם ילדים ועושה חיים בחו"ל. מילאתי את חובתי למדינה, והמדינה מזלזלת בי."

המערער, בשל הפציעה במלחמה, לא זכה לחיות חיים מלאים בבריאות טובה, לזכות בזוגיות בהיותו צעיר ולגדל ילדים. אולם, למזלו, לאחר שנים, כשהוא כבר בן למעלה מחמישים, הכיר את מרינה, המערערת, ונישא לה. מאז חלפו קרב לעשר שנים. הזוגיות שלהם שונה, בחלקה בשל הפציעה. המערערים חיים יחד אבל ישנים בחדרים נפרדים, ואין להם חשבון בנק משותף. בשל כך, ובשל "סתירות" נוספות לכאורה בדבריהם, סירבה הרשות פעם, אחר פעם, אחר פעם, להכיר בזוגיותם ולתת למרינה מעמד בישראל. במהלך תשע וחצי שנים, מרינה נמצאת במעמד ארעי, באשרת ב/1, הנשללת מפעם לפעם, ללא ביטוח לאומי, או השתייכות לקופת חולים. מקצבת הנכות שמקבל המערער ממדינת ישראל, למענה לחם, היה עליו להוציא עשרות אלפי שקלים על ייצוגו בערכאות, כדי שאותה מדינה תכיר באשתו ותיתן לה מעמד בישראל.

3. אזכיר בהקשר זה את דבריו של דוד בן גוריון, עת הציג את הצעת חוק הנכים בכנסת בספטמבר 1949 (דברי הכנסת כרך 2, תש"ט, עמוד 1572) הוא אמר בזו הלשון:

"מלחמת החירות של צבא הגנה לישראל לא היתה כולה זרועה נחת, ניצחונות וכיבושים. היה גם צד שני למטבע. שולם מחיר יקר...נפלו מאות ואלפים מתפארת הנוער שלנו...אך החללים הם רק חלק מהאבדות. רבים נשארו לשמחתנו בחיים, אך גם הם שלמו מחיר יקר – אבר מן החי. הערב אני מגיש לכם בשם הממשלה חוק על החוב, יותר נכון – על חלק מהחוב, שאנו חייבים לאלה שבגופם עזרו לשחרור האומה והמולדת. חוק על תגמול ושיקום לנכי המלחמה...".