פסק-דין 9669/10, 6528/13

הנשיא א' גרוניס:

1.        במוקד ההליכים שלפנינו עומדת בנייה של מספר מבנים באזור המערבי של היישוב בית-אל. מבנים אלה נבנו על קרקע פרטית מוסדרת, אשר לטענת העותר מצויה בבעלותו מכוח ירושה. בין בעלי הדין אין מחלוקת כי בניית המבנים האמורים אינה חוקית. בשנת 2010 הוציא המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון צו הפסקת עבודה וצו סופי להפסקת עבודה ולהריסת המבנים. במסגרת בירור העתירות שלפנינו ניתן על ידי בית משפט זה בבג"ץ 9669/10 צו על תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא ימומשו צווים אלה. כמו כן, ניתן צו ביניים המורה למשיבים לנקוט את כל הצעדים הדרושים כדי לקיים את צווי הפסקת העבודה. במהלך הדיונים התחייבה הרשות המבצעת לאכוף את צו ההריסה עד לחודש אפריל 2012. אף על פי כן, צו ההריסה לא נאכף, למרות מספר ארכות שניתנו. לאחר חלוף מועד ההתחייבות לאכוף את צו ההריסה השתנתה עמדת הרשות המבצעת. כעת מבקשת היא למצות אפיק תכנוני אותו ביקשה לבחון, ובכפוף לתוצאותיו להחליט אם יש מקום לפעול להסדרת המבנים או להסרתם.

רקע כללי

2.        בשנת 1978 אישרה הממשלה את הקמתו של היישוב בית-אל על מקרקעין פרטיים מוסדרים שנתפסו בשנת 1970 לצרכים צבאיים, מכוח צו תפיסה שמספרו 1/70. עתירה שהוגשה נגד תפיסת המקרקעין לשם הקמת היישוב נדחתה בחודש מרץ 1979 (בג"ץ 606/78 איוב נ' שר הביטחון, פ"ד לג(2) 113 (1979) (להלן – פרשת איוב)). ביום 18.7.1979 הוצא צו תפיסה נוסף לצרכים צבאיים לשטח של כ-100 דונמים נוספים בצפון מערב היישוב בית-אל (צו מס' 23/79; להלן – צו התפיסה השני).

3.        מספר חודשים לאחר מכן, בחודש אוקטובר 1979, ניתן פסק דין ב-בג"ץ 390/79 דויקאת נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(1) 1 (1979) (להלן: פרשת אלון מורה). בפסק הדין בוטלה תפיסת מקרקעין במבואות העיר שכם לשם הקמת יישוב אזרחי, מן הטעם שלא הוכח קיומו של צורך צבאי בהקמת היישוב. מספר שבועות לאחר מתן פסק הדין בפרשת אלון מורה, החליטה הממשלה "להרחיב את ההתנחלות ביהודה, שומרון, בקעת הירדן חבל-עזה ורמת הגולן, על ידי תוספת אוכלוסין ליישובים הקיימים ועל ידי הקמת יישובים נוספים על קרקע שבבעלות המדינה" (החלטה מס' 145 של הממשלה מיום 11.11.1979; ההחלטה צורפה כמש/7 לכתב התשובה המשלים מטעם המשיבים; להלן: החלטה מס' 145). ביום 9.12.1979 התקבלה החלטת ממשלה נוספת (החלטה מס' 251) שלפיה יוקמו 150 יחידות דיור נוספות בבית-אל ו-150 יחידות בבית-אל ב', כש-100 יחידות מתוכן מצויות בשטח צו התפיסה השני (ההחלטה צורפה כ-ע/11 לבג"ץ 6528/13; להלן:החלטה מס' 251). ברישה להחלטה מס' 251 צוין כי ההחלטה לבנות יחידות דיור נוספות בבית-אל וביישובים נוספים התקבלה "בהסתמך על החלטה מס. 145 של הממשלה...".

4.        בתחילה נכלל היישוב בית-אל בתחום המועצה האזורית מטה בנימין, ואף השטח מושא העתירה נכלל בתחום השיפוט של מועצה אזורית זו. בשנת 1997 הוחלט על הפיכת בית-אל למועצה מקומית, וליישוב הוגדר תחום שיפוט בהיקף של 570 דונמים (הצו בדבר מועצות אזוריות (יהודה והשומרון) (מס' 783) התשל"ט-1979). השטח מושא העתירה נכלל בתחום שיפוט זה.

5.        עניינן של העתירות שלפנינו במבנים הנבנים בחלקו המערבי של היישוב בית-אל (חלקה 142 בגוש 4 באדמות הכפר דורא אל קרע; להלן: המבנים). בדיון שקיימנו ביום 29.4.2012 מסרו משיבים 4-1 בבג"ץ 9669/10 ומשיבים 3-1 בבג"ץ 6528/13 (להלן – המשיבים) כי בשטח מושא העתירה עומדים כיום שני שלדי בניינים; כי יש הכנה לבנייה של שלושה מבנים נוספים; וכי המבנים אינם מאוכלסים. כמו כן מסרו המשיבים, בתגובה מיום 23.10.2013, כי בהתאם למידע המצוי במינהל האזרחי, בתחום חלקה 142 גוש 4 מצויים שישה מבנים נוספים, פרט למבנים מושא העתירה.

6.        אין מחלוקת כי הקרקע עליה נבנים המבנים האמורים היא קרקע מוסדרת, הרשומה על שמם של תושבים פלסטינים. כמו כן, שטח המבנים כלול בתחום הצעה לתוכנית 218/1, אשר הוחל בתכנונה בשנת 1983. תוכנית זו אינה בתוקף שכן לא ניתן לה האישור הדרוש ממועצת התכנון העליונה. מכל מקום, בהתאם לתוכנית זו – לוּ אושרה – השטח מושא העתירה היה מיועד להיות שטח למבני ציבור. על אף שתוכנית זו אינה בתוקף, החל משנת 1991 נבנו בבית-אל כ-200 יחידות דיור אשר היו כלולות בתוכנית, והן בתחומו של צו התפיסה השני. המבנים מושא העתירה ממוקמים על הגבול המערבי של צו התפיסה השני, בסמוך ליחידות דיור נוספות שנבנו בשנות ה-90, בשטח עליו חל צו התפיסה השני (ראו: נספח 12 לכתב התשובה המשלים מטעם המשיבים).

7.        ביום 11.10.2010 הוצא ביחס לעבודות הבנייה מושא העתירה צו הפסקת עבודה, וביום 18.10.2010 הוצא ביחס אליהן צו סופי להפסקת עבודה ולהריסה. צו ההריסה הומצא במקום ביום 8.11.2010. בהתאם לכך, עמדת המשיבים בראשיתם של ההליכים הייתה כי יש להרוס את המבנים. המשיבים אף התחייבו לאכוף את צווי ההריסה עד לחודש אפריל 2012. אף על פי כן, לא עמדו המשיבים בהתחייבותם. תחת זאת, במהלך בירור העתירה שינו המשיבים את המדיניות עליה נסמכו, וביקשו למצות הליך תכנוני שיבחן אפשרות להכשיר בדיעבד את בניית המבנים. במסגרת זו נמסר לבית המשפט כי ישנה כוונה להגיש תוכנית חדשה (תוכנית 219/12) שתחליף את תוכנית 218/1 הנזכרת לעיל (ואשר לא אושרה על ידי מועצת התכנון העליונה). הצעת תוכנית 219/12 כוללת את המבנים שנבנו בשנות התשעים וכן את המבנים מושא העתירה. יצוין כי בתגובה משלימה מטעם המשיבים מיום 29.10.2013 נמסר כי "נכון למועד הגשת תגובה זו טרם הוגשה התוכנית" (תגובה משלימה מטעם המשיבים 4-1 מיום 29.10.2013, בעמ' 2).